פתיח שאינו חלק מהפנטזיה: כן, קצת איבדתי מומנטום בפנטזיה הזו, שקלתי לסיים אותה בפרק ההוא, אבל החלטתי בסוף להוסיף לה עוד אחד אחרון, ואז אני אשחרר. מבטיחה. אז זה האחרון. מקווה שתהנו.
היא מביטה בו ושותקת. הפחדים האלה הם כבר מזמן חלק ממי שהיא. אם היא הייתה מסוגלת לשחרר אותם כל כך בקלות, אם היא הייתה מסוגלת לפרק אותם ולהתגבר עליהם כמו שהיא עושה עם כל פחד אחר, היא בוודאי הייתה עושה זאת כבר אז. אחרי הכל, כמה זמן אפשר לשאת את הצלקת? חצי שנה? שנה? אבל היא לא מסוגלת. זו בדיוק הבעיה."אני מוכנה לנסות…" קולה נשמע קטוע.
עיניו כבות. "אני מכיר את ה'אני מוכנה לנסות' הרגיל שלך… והגרסה הזו פשוט לא נשמעת משכנעת במיוחד…"
"אל תבין את זה ככה… אני פשוט לא בטוחה שאני יכולה…" היא מתנצלת.
שתיקה. היא שונאת שתיקות כאלה. המשפט הבא יהיה 'אני מצטער, אבל זה לא מספיק לי' והיא לא תוכל שלא להבין אותו. גם הוא יעזוב, ויהיה לה חבל, אבל לפחות לא יכאב לה – ברקמת הצלקת אין יותר עצבים שיעבירו את הכאב.
"הבנתי…" הוא אומר.
"זה בסדר, אני מבינה." להקדים תרופה למכה, נחסוך לו את ההתפתלויות שבפרידה…
"הא?"
יופי מטומטמת. כבר הגעת למסקנה שהוא שונה מהקודמים, כדי לא לתת לו צ'אנס בנקודה הקריטית? לא. לא! יש לך תקוה! לא למדת שלא לפתח תקוות? בטח שלא לטפח אותן. מטומטמת.
"אה… לא , לא חשוב…" כאילו שהוא יקנה את זה…
"את קטסטרופאלית. רק שתדעי את זה." הוא… מחייך?
"אני יודעת…" המשפט מתאים לתרחיש המוכר. רק למה, בשם אלוהים, הוא מחייך?!
"את הולכת לנסות. יותר מזה, את הולכת להצליח. כמו כל דבר אחר בחיים שלך שמעולם לא עשית – גם את זה, את תנסי ותצליחי. ואני הולך להשאר ממש פה, ולראות את זה קורה."
היא שוב נעלמת בנבכי זכרונה. הפעם – נזכרת במשהו שהיא אמרה לא מזמן לידיד: "תאמין לי, בשביל שמישהו יצא איתי, צריך שיהיו לו נטיות אבדניות…" הבחור הזה בטח מאזוכיסט בכל רמ"ח איבריו. או שאולי גם הוא פה, כמו האחרים, מחפש את האתגר? איך היא סולדת ממחפשי האתגרים, ומתחושת הקבס שעולה בה כשהיא חושבת על ההרס שהם בוודאי משאירים מאחוריהם. אבל היא יודעת ממי צריך לפחד. הו, כן. המניאקים האלה, שברור לה מהרגע הראשון מה הם מחפשים, לא יכולים להזיק לה. היא לא מצפה מהם להיות שום דבר שהם לא, הם לא משלים אותה בשום צורה. היא מפחדת מהבחורים הטובים. מאלה שאכפת להם. מאלה שיהיה לה אכפת מהם. שיהיה לה כל כך אכפת, שהיא לא תוכל לשנוא אותם כשהם ישברו לה את הלב, והיא תבין שזה מת ולא היתה ברירה – אבל זו תהיה נחמה עלובה, כי…
הצחוק שלו קוטע את המחשבות המדכאות האלה, אבל היא ממילא יודעת איך קו המחשבה הזה מסתיים. היא פסעה בשביל הזה אינספור פעמים.
"מה מצחיק?" היא שואלת, בקול חצי מרוגז.
"את. לא ולא – לפי הסדר. "
היא מנסה למחות, אבל הוא מצמיד אצבע לפיה, מסמן לה לשתוק, ומחייך.
"זה כמו לצנוח, זוכרת? החלק המפחיד הוא לעלות על המטוס, כי משם יש רק דרך אחת למטה, וכשמפרקים את זה – מה זה כבר לעלות על מטוס?"
"משתק מפחד?" היא מנסה לשאול בהתרסה, אבל היא יודעת שהרגע ניצחו אותה במשחק שלה.
כנראה שהפעם היא תפסע בדרך הפחות מתוירת…
נפלאות התלונה 