* הכותרת היא התאמה לציטוט מפי א. אסימוב:
"I write for the same reason I breathe – because if I didn't, I would die.”
נכון, כולנו היינו שמחים אם הייתי אסימוב. הוא כתב ספרים מצוינים 🙂 עם זאת, העובדה הפעוטה שאינני, ולא אהיה הוא, לא מפריעה לי להשאיל ממנו משפטים…
האתון העיוורת שאלה, ואני לא אותיר שאלה ללא מענה.
בגלל שהסיבות האלה שונות במהותן, אני אחלק אותן לחלקים:
למה באתי?
היתה לי תמונה בראש שהייתה צריכה להכתב (הקטע "חזיון ילדות"). חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שזה קורה לי מדי פעם ושהתמונות האלה צריכות גלריה – לא משהו מפואר, רק חדר, עם קירות כנים וחשופים ותאורה קצת מעומעמת – אז פתחתי אחת.
למה אני עוד פה?
כי התמונות שלי צריכות גלריה, הפנטזיות שלי צריכות במה, ואני צריכה להוציא אותן מהראש – אחרת אני אתפוצץ. חוצמזה, מישהו צריך לעשות לי sanity-check. כמו שחברה טובה עשתה לי לא מזמן (בחיי שהשיחה הזו התקיימה):
אטאלנטה: את מבינה, הם משעממים אותי. אני צריכה מישהו שהשיחות בינינו יישמעו כמו השיחות בין לורליי לרורי מ"בנות גילמור".
חברה: ברור לך שהדיאלוגים האלה כתובים מראש, נכון?
אטאלנטה: אהההההההההההההההההההההההה (מתעשתת) נו, מותר לי לשאוף, לא? 😉
למה יהיה לכם קשה להפטר ממני?
הכי קל. אני מכורה לאנשים. כל אדם עבורי הוא תעלומה (אם כי בעוונותי, לרוב אם אני פותרת את התעלומה אני מאבדת עניין), נושא למחקר אנתרופולוגי, מקרה חינוכי בפסיכולוגיה. אני לומדת ומבינה אחרים ותוך כדי כך לומדת ומבינה את עצמי. פה יש אנשים (גם אם המדיה וירטואלית) ולכן אני אשאר בסביבה.
למה החלטתי שהציטוט של אסימוב רלוונטי?
זו סיבה שאין לה קטגוריה, ולכן היא תכנס פה. כמו כולם פה, גם אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת לנסח את המחשבות שלי – זה מסדר לי את הראש. קורה לי לפעמים שאני רוצה לשאול שאלה, וברגע ששאלתי אותה הבנתי את התשובה. אז מיד מגיע המשפט:
"Oh! I got it. I guess I just needed to voice it. Thanks for listening! "
בנימה זו,
תודה שקראתם, היה מעניין לנסח את הסיבות 🙂
מעבירה לעומר (שאת סיבותיו אני מכירה, אבל רוצה שגם אתם תכירו), לשרון ולחנית (שמהן מעניין אותי לשמוע, בעיקר כי הן עושות את זה כבר ממש הרבה זמן, כי הן בטח שיחקו בחמישים מליון משחקים כאלה ונשבר להן ואני תוהה אם הן ייענו, רק כי ביקשתי 😀 ), ולטל (כי צילום זה מגניב, ואנשים שמשאירים קריירה בהי-טק כתוכנית ב' זה מגניב יותר 😉 )
נפלאות התלונה 
אוקי , תגלי לי מה עשית בשביל שאני אקבל קישור אלי לבלוג?
פינגבאק: דברים קטנים » אז למה?
פינגבאק: בין הצג להסתר » ארכיון » הבלוג שלי ואני - טיוטא ראשונית
הו, כמה נבלתי מצדך. עוד פוסט בקטגורית "מי, אני?" שבו אשאר רצוץ ומדמם על רחבת הריקודים. כלומר, אוקי, אולי זה לא יהיה כל כך אישי הפעם, כל כך אינטימי. זו שאלה שאפשר לענות עליה בשטחיות כדי לצאת ידי חובה… אני כותב כי אני אוהב לכתוב.
היאח הידד.
מממ, ישנן סיבות לכתיבה של הבלוג שלי כבלוג ולא כמדיום אחר שאיני יכול לפרט בתוך מסגרת הבלוג, עקב היות הבלוג שלי מה שהוא (זה גם מה שהותיר את האביר שלא היה ממורמר עלי במידה כזאת או אחרת, אחרי המשחק הקודם-קודם).
עוד כמה ימים אתבשל במיץ, ואכתוב לכם, אולי, למה אני כותב בכלל, למה אני אוהב לכתוב, מהי המילה הכתובה עבור עומר. לגבי הבליגלוג שלי – תאלצו להסתדר עם דמיונכם הפרוע. יודעים מה? דמיון פרוע היא גם סיבה טובה לכתוב בלוג. תקחו אותה וזהו.
"יש לי במה בראש
והיא מציאותית יותר מכל במה…" (יונה וולך)
אנחנו מכורים להוויה, מכורים להכרה. מכורים לאישור שאנחנו מי שאנחנו ושהכאן זה גם עכשיו. ובסוף (או בהתחלה), אנחנו גם צריכים לנשום. יפה לך 🙂
העניין באחרים שבסופו של דבר הוא העניין שלך בעצמך, הוא עניין שמשותף לעניות דעתי לכולנו.
אבל לא כולם מזהים את זה אצל עצמם. זה קשור לאופי אני חושבת. אלו שהמרכז שלהם נטוע מאוד חזק אצלם ולא בסביבה – פחות נוטים לזהות את העניין שלהם באחרים כעניין בעצמם ובכלל נוטים פחות להתעניין באחרים.
עומר – תמיד הייתי נבלה 😉
אטמן – יפה לאסימוב, אני רק מסכימה איתו. אני לא כל כך מבינה את המשפט הזה שלך, אבל הוא מאוד מוזיקלי (קרי, נשמע טוב).
אתון – תהייה: מהיכרותי עם אנשים שבאמת מרוכזים בעצמם – הייתכן שזו דרכם להתחמק מלהבין? במובן מסוים, הרבה יותר קל לומר "ככה אני" ולא לשאול שאלות…
פינגבאק: שישיות בלי מיסגור
לטעמי לא חייב. הם פשוט בנויים אחרת. המרכז שלהם זה הם ולא הסביבה – את מבינה למה אני מתכוונת? פשוט שני סוגי טיפוסים שונים.
פינגבאק: שעת לילה מאוחרת » ארכיון הבלוג » דייג אוהב דגים?
פינגבאק: מסע
משום מה הפינג לא עבד – אז כאן התייחסות פוסט