שלום, קוראים לי א' ואני כלבה קרה וחסרת רגשות

הנה העניין, בלי ללכת סחור סחור: מסכנות לא עושה לי את זה. קשה לפרוט על נימי נפשי עם מנת סבל אנושי של מחוסרי המזל כי אני לא מאמינה במזל – אני מאמינה ביכולת. אני לא מאמינה ברחמים, כי אני חושבת שרחמים הם גרסה פוליטיקלי קורקטית של בוז.

הביטוי "נוגע ללב" מתחבר אצלי לאהבה, לחיבה, לצחוק, לאושר – לכל מה שחיובי בהוויה האנושית. חלומות לא מעניינים אותי, אבל אנשים עם חלומות ועם נכונות להגשים אותם תוך מודעות למחיר שיגבה מהם – כן. שאפתנים לא מעניינים אותי, אלא אם כן הדרך שלהם לא דורשת קורבנות מאנשים אחרים, אם הם שואפים להישג – ולא לנצחון על אחרים. אדם ישר לעולם אינו נעלב אם אינך בוטח בו.

בני אדם יכולים להיות כאלה. אני רוצה להיות כזו. אני רוצה שהם יהיו כאלה. ואני לא מוכנה לעזור לאלה שהמסכנות נאה להם. אולי יום אחד, רגע לפני שהאנושות תשמיד את עצמה באורגיה גדולה של רחמים עצמיים, מישהו יעצור את כדור השלג הזה.

אני אשאיל, ברשותכם, מילים מ- D.H. Lawrence:

Self-Pity

I never saw a wild thing
sorry for itself
A small bird will drop frozen dead from a bough
without ever having felt sorry for itself

 

קוראים לי אטאלנטה, ואני כלבה קרה וחסרת רגשות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה עצבים, שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

31 תגובות על שלום, קוראים לי א' ואני כלבה קרה וחסרת רגשות

  1. ענבל הגיב:

    את קצת מערבבת כאן שני דברים בעיני, ועם אחד אני מאוד מסכימה, אבל עם השני לא לגמרי.

    גם אני מאוד לא מעריכה, בלשון המעטה, אנשים שהמטרות שלהם דורשות לדרוך על אנשים אחרים, לפגוע באנשים אחרים או כל משהו בסגנון. חכמים ממני אמרו "כל אדם הוא תכלית לעצמו", וזה נכון – אסור להשתמש באחרים למטרותינו.

    לגבי הרחמים העצמיים – אני רק חצי מסכימה.
    אני חושבת שהקטע הזה של רחמים עצמיים נמצא בכולם באיזהשהיא רמה.
    וכמעט כל אחד שאני מכירה מרשה לעצמו לפעמים להתבולל בצער שלו ובבעיות שלו.
    ההבדל הוא אם זה דבר זמנו או דבר קבוע. האם זה מישהו שעסוק כל חייו בלתרץ לעצמו למה כל העולם ואשתו דפקו אותו, או שזה מישהו שיש שם מידי פעם קצת נפילות מתח, ואחר כך הוא קם, ומרים את עצמו וממשיך הלאה.
    כי בן אדם שנותן לעצמו ליפול ואחר כך מתרומים לפעמים נראה לי הרבה יותר חזק מאדם שלא נותן לעצמו ליפול בכלל.

    ואני חייבת לציין שממה שראיתי עד עכשיו, אני לא ממש יכולה להגיד שהרושם שנוצר לי הוא של "כלבה חסרת לב", ואפילו רחוק מכך…

    אטאלנטה: ענבל, כמובן שהכוונה היא לאלה שלא קמים, ונמצאים במצב סטטי של מסכנות. יותר מזה – הכוונה היא לאלה שכנראה טוב להם במצב הזה, כי הם לא עושים שום דבר כדי לצאת ממנו, פרט ללנסות לנגן על סנטימנטים של אנשים שיש להם סנטימנטים. לי אין, אני כלבה קרה וחסרת רגשות 😉

  2. אריק הגיב:

    ענבל,

    הדבר שהכי קל לעשות זה לשקוע בהרגשת מסכנות, במיוחד כאשר הסביבה תומכת בזה. כולנו נולדנו עם יכולות דומות. חלקנו באים עם רקע טוב יותר וחלקנו רע יותר, אבל הסיבה היחידה שחלק מצליחים יותר וחלק פחות זה רק בגלל שמי שמצליח הסתכל קדימה בראש מורם, ולא אחורה בראש שמוט.

    עדיף להיות קר לב וחסר רגשות לכאורה, ולתת לבן אדם סיכוי להצליח, מאשר לעודד אותו להתקע באותו המקום.

    אריק

  3. ענבל הגיב:

    אריק, אני לא מתווכחת איתך, אני מסכימה לחלוטין.
    מה שאני אומרת שבשביל לקום צריך ליפול קודם לכן, ולפעמים לא לתת לעצמך ליפול זה יותר גרוע. לפעמים צריך את הזמן הזה בשביל לעכל את הדברים לפני שממשיכים הלאה.

    אני מניחה שכמו כל דבר אחר בחיים – הכל במידה.

    אני מתנחמת בעובדה שאטאלנטה הבינה אותי…

  4. אריק הגיב:

    ענבל –
    כנראה שבאמת היה לנו חוסר הבנה. אני בהחלט מסכים שבשביל להפתח, צריך לפעמים גם ליפול.

    אריק

  5. עומר הגיב:

    וואלה, לא מבין. לא מבין בכלל איך מישהו יכול לבלבל רגשות עם רחמים, לא כל שכן רחמים עצמיים. את, אטאלנטה, אינך חסרת רגשות – אם מעל לארבע שנות היכרות יכולות להעיד. בכל אופן.
    רחמים כלפי האחר יכולים להתבטא בשתי צורות – רחמים הנובעים מהתנשאות (אם הייתי מליונר הייתי פותח קרן מלגות לסטודנטים. הייתי עושה את זה כי אני: א. יכול להרשות לעצמי. ב. מאמין גדול בחינוך במדינה. ג. חושב שבצורה זו אגאל את נשמתי בת האלמוות) או רחמים הנובעים מביטול עצמי (אינני שווה את האוויר שאני נושם ולכן אני מוותר עליו).
    רחמים עצמיים? כנראה שגם נובעים מאחד משני אלה. תחשבו על זה רגע, ותראו שזה נכון.

    אבל רגשות אמיתיים כמו כעס, אהבה ושמחה? התנשאות או ביטול עצמי – שניהם ביטויים לריחוק, מעצמנו ומרגשותינו. מי שלא מרגיש אינו את. "קוראים לי אטאלנטה, ואני כלבה רגשנית, ולא אכפת לי מה אתם חושבים."

    אני מוזר? תעבירו לי את הצבע הסגול והג'ירף ואני אראה לכם שזה לא נכון.

    אטאלנטה: עומר, השנים כמובן יכולות להעיד, וברוב המקרים הן גם יעידו היטב, אם כי אינני הילדה התועה שהכרת אז (עכשיו אני ילדה תועה אחרת). הכוונה הייתה פשוטה – כשאני אומרת דברים כאלה, לרוב מאשימים אותי בחוסר רגשות, כל שעשיתי היה לחסוך למאשימים. הייתי עורכת החוצה גם את התגובה של ענבל וגם את זו שלך, ובעצם כנראה הייתי צריכה למחוק את כל הבלוג פרט לפוסט הזה, לו רציתי שמישהו יאמין לזה… לפחות יש קונצנזוס בנוגע להיותי כלבה 😉
    ב"כמעין המתגבר" יש, בין היתר, סצינה שנתנה לי חומר למחשבה – רחמים מהם. מומלץ, על אף המגמתיות הברורה בכתיבה והטוטאליות של הדמויות שחוצה את הגבול לחוסר אמינות – זה ספר שנתן לי לא מעט חומר למחשבה.

  6. רחמים – הם גרסה של פחד, כי התנשאות (בוז) בסופו של דבר היא תמיד פחד.
    חמלה – זה כשאני מסוגלת לגעת המצוקה של האחר לא ממקום של פחד ולא ממקום של הזדהות.
    אנשים סובלים לפעמים מאוד ובנקודות האלה בהחלט מגיעה להם חמלה. גם אלו שתקועים לנצח בלא לעשות שום דבר עם עצמם ולבוסס במסכנות. בסופו של יום – זה סבל טהור ומתמשך – שהם בוחרים בו, זאת האחריות שלהם, אבל עדיין יש שם סבל.
    אני בכלל נגד שיפוטיות וביקורת – של עצמנו, של אחרים, אין בזה דבר שתורם לנו בחיים. הדבר היחיד שעוזר הוא בדיוק מה שכתבת – תבין את מה שעלייך לעשות ותעשה אותו – תתמקד בזה. מצבם של אחרים…אני תמיד משתדלת להבין מהו זה שענייני ומהו זה שאיננו ענייני. זה לא אומר שאני לא שופטת ולא מבקרת את עצמי ואת האחרים – 'הרגלים ישנים מתים קשה'.

  7. אטאלנטה הגיב:

    אתון יקרה, איך אפשר להבין מה עלינו לעשות ולעשות אותו בלי לבקר את עצמנו? הרי לא נקבל הארות יש מאין. דומני שביקורת, בעיקר לעצמנו, היא כלי חשוב, בתנאי שהיא בונה.
    גם ביקורת לסביבה היא חשובה – לא בהכרח כדי לחלוק אותה עם הסביבה, אלא פשוט כדי להבין: למה אני פה? טוב לי? רע לי? למה? האם לא יהיה לי יותר טוב במקום אחר?
    בנושא השיפוט אני נוטה לצדד בך, אם כי חוטאת בזה, כמוך. שיפוט הוא צעד אחד אחרי ביקורת. אני משתדלת לעצור לפניו רגע לפני החציה, ולשאול שוב למה. אם מישהו פגע בי, חשובים הגורמים כדי לשפוט. לרוב כאשר אלה גלויים אני מגלה שאינני יכולה לשפוט. מי שמכיר אותי טוב יודע שההתבוננות שלי באנשים היא לרוב חודרת, כי אני תמיד מחפשת סיבה. בהנתן הסיבה, אני רק יכולה לומר: "אני רוצה להיות בקשר עם האדם הזה" או "אני לא רוצה כל קשר עם האדם הזה".

    לגבי רחמים/חמלה וכו': אמנם שתי המילים אכן נותנות לי אסוציאציה שונה, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום בהקשר אליו התכוונתי בפוסט הן היינו הך. האם הקבצן ברחוב יכול לקנות עוד בקבוק/מנת סם על חשבון החמלה שלך? האם תעזרי לאדם המבקש את עזרתך כדי להקל את סבלו, כאשר הוא עצמו לא עושה דבר כדי לשפר את המצב?
    אני לא. ויותר מזה – אצלי זה תמיד מלווה בכעס. כי אני חושבת שנועדנו להיות יותר מזה, ושלהשאיר את החיים שלך מבחירה בידיהם של כוחות עלומים (מזל, גורל וכו' ) או לסמוך על "טוב ליבם" (=התחושה הטובה שיש ברגע חזק ובוטה של עליונות ) של אחרים משול ללצחוק בהתרסה על השרשרת האבולוציונית ומליארדי שנים של השרדות בזכותו של המוח המתפתח שלנו.

  8. טל הגיב:

    איכשהו הכעס מתקשר לי עם הרחמים העצמיים. שניהם נובעים מנטיה אנושית ללכת החוצה ולחפש את האשם באחרים.
    אני מאד מסכימה עם הדעה שמי ששקוע ברחמים עצמיים, אי אפשר באמת לעזור לו. השינוי טמון בשינוי נקודת הראות של המסכן, בכך שיבין את הכח והאחריות שבידיו. אבל העובדה הזו לא משחררת אותי מהאחריות שלי. היא לא פותרת אותי מערבות הדדית לאדם באשר הוא אדם.

    אטאלנטה: טל – מעניין מה שאת אומרת… (על הכעס והנטיה ללכת החוצה ולחפש אשם באחרים) אני צריכה לחשוב על זה ולגבש דעה בעניין. אינטואיטיבית השאלה שעולה בי היא: אם אני מחפשת אשמים – אשמים במה? אני צריכה לחשוב על זה…
    לגבי ערבות הדדית וכו', אני לא מסכימה. או יותר נכון, הגדירי "אדם" – המבנה הביולוגי לבדו אינו תנאי מספיק עבורי. (אני חושבת שזה עובר, ואפילו לא כל כך בין השורות, בתגובה הקודמת שלי ובטקסט המקורי)

  9. טל הגיב:

    אני חושבת שהמבנה הביולוגי מכיל בתוכו גם מבנה רגשי תודעתי שמרכיב את האדם. וכן, אני חושבת שבכל אדם קיים אדם, גם אם הוא נסתר מאחורי הרבה מאד הגנות, מסכות, וחומות. אני חושבת שקיימת ערבות הדדית בין בני האדם, ושזו טעות להגיד שמי שאומלל זו בעיה שלו ולא שלי. גם אם אבחר להתעלם מאלו הסובלים, אמצא מושפעת מסבלם בסופו של דבר (ויש המון דרכים לכך שזה יקרה, החל בתחושת חוסר נעימות וכלה במלחמה). אבל אני לא טוענת שזה מחייב אותי או אותך לתת כסף לכל קבצן ברחוב. הגדרת הערבות ההדדית היא שאלה אישית, ונתונה לפרשנות. אותי היא מחייבת, קודם כל, לזכור שיש אדם חבוי או לכוד מאחורה.

  10. אטאלנטה הגיב:

    אני מבינה את מה שאת אומרת. אני לא אומרת שאם אדם סובל אני לא מושפעת מזה. To say the least במצבים כמו קבצנים וכד' זה מכעיס אותי וזו השפעה. יש אנשים שבחרו בפשע – וגם מזה אני מושפעת. עם זאת, אני חושבת שלרוב נעשית כאן בחירה ולא מדובר ביד נעלמה המסובבת את האירועים. חשבת פעם מה יגיד לך נרקומן שמקבץ נדבות אם תנסי לתת לו עבודה? יש אדם חבוי בכל אחד, אבל מה שמסתיר אותו בעיני זה לא הגנות/מסכות/חומות. לכולם יש את אלה. מה שמסתיר אותו היא הבחירה המודעת שלו שלא להשתמש ביכולות האנושיות שלו, ובנסיון לשעבד לטובתו את היכולות האנושיות שלי (לצורך העניין, היכולת להרגיש, לחשוב, וכו'). הערבות שלי עבור אדם אחר עוצרת כאשר הוא בוחר לוותר על הזכויות שלו לחשוב, לשאוף, לקדם את עצמו.
    בהקבלה פשטנית ומטומטמת – זה כמו שאם תוותר על האזרחות הישראלית שלך מרצונך החופשי, לא תקבל אותה חזרה כל כך מהר. את מבינה לאן אני חותרת?

  11. יהונתן הגיב:

    אני מבין שלהגיד "אני מרחם עלייך שאין לך את היכולת לרחם" זה לא משפט המאה, נכון?

  12. אטאלנטה הגיב:

    יהונתן – לא 🙂 ובבקשה אל תרחם עליי, זה מעליב. (ע"ע גרסה פוליטיקלי קורקטית של בוז?)
    זה לא שאין לי את היכולת לרחם, it's that I still think too highly of people to do so. אולי זה נאיבי, ואולי זה יעבור לי – אבל בינתיים זה המצב.

  13. יהונתן הגיב:

    אני לא מרחם עלייך, אני ניסיתי לצור מעגליות שוטה כלשהי שתוביל לשנאה עצמית.

    רחמים אצלי לא נתפסים כמשהו בזוי, אלא כמשהו ראוי במקרים נאותים (לדוגמא כלפי החלש, אך לא כלפי החזק) ולכן אני מאמין במה שאני מאמין בו בחיים.

  14. הו, צדקת. (אם אומר יותר מזה לא אשלים את עבודת ההגשה שלי, אז המשכיל-בעת-ההיא-שלא-לומד-מסוטים-וספרים-מטומטמים יידום :mrgreen: )

    הערת הנמענת: האביר התייחס לאזהרה שלי מראש, שהפוסט הזה יעצבן אותו.

  15. טל הגיב:

    אני חושבת שחלק ממה שמעצבן אותך, ומעצבן גם אותי תמיד ברגע שאני נתקלת בזה, הוא הצפיה המובנת מאליה שאנחנו נטפל מיד במצב ונעזור בדיוק באופן שבו יגידו לנו. הו, הרי ברור שאתם אנשים טובים שרוצים לעזור, אז תרמו כאן, תנו נדבה פה, שימו צדקה שם. לא תשימו? אה, אז אתם חייבים להיות אנשים אטומים.
    שבוע שעבר בכותל זכיתי לקללות מכיוון שלא נתתי כספי לצדקה בכניסה. זה מכעיס כי יש כאן מטרה לעורר בי רגשות אשמה. הי – את שעוברת פה לידינו ויש לך כסף בארנק, אם לא תתני לנו חלק, אז את אנוכית חסרת רגשות. אז זהו שאני לא. זה מאד מרגיז ומעצבן, אבל אז אני בוחרת לשים את זה בצד. גם לכעוס או לא לכעוס זו בחירה שלי. מה יתן לי הכעס?

  16. ענבל הגיב:

    יהונתן- ברגע שאתה מגדיר שרחמים אפשר לחוש רק כלפי החלש, אתה בעצם מודה שאתה מסתכל על מי שאתה מרחם עליו כחלש ממך, זאת אומרת שאתה מרגיש איזשהיא עליונות עליו "אני יודע/מסוגל יותר טוב".

    מה שאטאלנטה אומרת זה שהיא מסרבת להסתכל על האנשים סביבה כאנשים שנתחותים ביחס עליה, ולכן היא מצפה מהם מה שהיא מצפה מעצמה, ולכן היא גם לא תרחם עליהם אם הם יעשו את הבחירות הלא נכונות לדעתה אלא תכעס עליהם, כי היתה להם בחירה והם בחרו לשקוע ולא לצאת מזה.

    ככל שהיא כותבת את זה יותר אני מסכימה יותר עם הגישה של אטאלנטה (למרות שאני עדיין טוענת שצריך לתת את אלמנט הזמן – צריך לבן אדם זמן להתאפס על עצמו ו"נפילות זמניות" הן חלק מהחיים של כולנו).

  17. יהונתן הגיב:

    ענבל,
    אני מרחם על בעלי חיים שנרצחים על ידי בני אדם כי אני חושב שהם לא יכלו למנוע את הגורל הזה, אם הם לא "חלשים" לטענתך, אז הם אולי לא ראויים לרחמים שלך, את שלי הם מקבלים.

    לצערי, כמה שאני רוצה לטעון שאפשר לבחור הכל בחיים, אי אפשר לבחור איך להוולד. על מפגרים, חולים, מוגבלים וכדומה אני ארחם כי אני מרגיש רע על איך שהעולם מתנהל.

  18. אטאלנטה הגיב:

    יהונתן – נתחיל מזה שבעלי חיים אינם בני אדם. נמשיך בזה שדיברתי על בני אדם שיש להם בחירה. ונסיים בזה שגם חולים ומוגבלים ומפגרים – יש כאלה וכאלה. יש נכים שמשתתפים באולימפיאדות, יש מפגרים שמנהלים חיים מלאים, ויש חולים שחיים יותר טוב מכולנו כי הם מוציאים מהחיים את כל מה שיש להם לתת. יש אנשים שנלחמים ויש אנשים שמוותרים. אלה שנלחמים לא צריכים את הרחמים שלך, ואלה שמוותרים לא ראויים להם, או ראויים להם, אם אתה מבין שמדובר פשוט בתחושת העליונות החזקה שלך עליהם.

    ענבל – על גורם הזמן שתינו מסכימות.

  19. ענבל הגיב:

    קודם כל – אני לא חושבת שאפשר להתייחס בשום מקרה לבעל חיים ולבן אדם באותה הצורה. ואתה מחזק את מה שאני אומרת.
    אם אתה מרחם עלי, סימן שאתה רואה בי פחותה ממך.
    אני לא מוכנה לקבל את זה שאני פחותה ממך.
    אני לא חושבת שמישהו שהוא נכה הוא פחות ממני בשום צורה. אז אמנם אני לא אצפה ממנו לרוץ מרתון, אבל אני חושבת שלמרות הנכות הוא יכול ומסוגל למצוא עבודה, לגדל משפחה וכן הלאה.

    יש לי דוד שיש לו שיתוק פוליו בשתי הרגליים מאז שהוא היה תינוק. כשהוא סיים צבא וחיפש עבודה הוא הלך ממקום למקום וחיפש ואף אחד לא קיבל אותו. כולם היו מאוד אמפתיים ונחמדים, אבל עבודה לא נתנו לו. על זה הוא אמר (לא בטוחה איפה, אני מכירה את הסיפור רק כי סיפרו לי אותו, לא הייתי בחיים באותו הזמן) "מי שחושב שאני מסוגל לפחות ממנו – אז אני אולי מוגבל ברגליים אבל הוא מוגבל בראש".
    הוא מצא עבודה, התחתן (עם אחת הנשים הכי מדהימות שאני מכירה, גם מבחינת אופי וגם מבחינת מראה, ושגם בגיל 40-50 גורמת לראשים להסתובב) וגידל משפחה לתפארת.
    אני לא חושבת שהוא צריך את הרחמים שלך. לא מגיע לו שום דבר שהוא פחות מהערכה לאדם המדהים הזה שהצליח לעשות את הכל לבד למרות שהחיים הקשו עליו.

  20. ענבל הגיב:

    אטאלנטה – אני רק רוצה לציין שכתבנו את אותו הדבר באותו הזמן…

    אטאלנטה: אכן. Great minds, my dear 😉

  21. למה אני פה? טוב לי? רע לי? למה? האם לא יהיה לי יותר טוב במקום אחר? – זאת לא ביקורת, לטעמי, זאת בחינה. אני בוחן את מצבי, אני חושב עליו, אני בודק אותו.
    ביקורת אלו הירידות העצמיות, חוסר הפרגון העצמי, הרצון להיות במקום שאני לא, להיות משהו, להיות מישהו – שהם לא כאן ולא אני. האופן שבו כולנו מאמללים את עצמנו לחינם.
    הרעיון שאם אני לא אשב על עצמי עם מקל באורך 10 מ' וארביץ לעצמי בראש לזוז, אני לא אזוז למקומות הנכונים – זאת אשליה לא תמיד בריאה.
    את מבינה אותי – אני חושבת. כי יש בנו משהו דומה. אנחנו שייכות ל"אקטיביים" 🙂
    עם השנים גיליתי שה"אקטיביות" הזאת היא לא תמיד הדרך הנכונה. למדתי לפתח סוג אחר של קשב, של התנהלות. אני מבינה אותך מאוד. אני אפילו חושבת שאני מבינה מאיפה נכתב הפוסט. גם אני מצאתי את עצמי מתחככת עם רחמים עצמיים לא שלי ועם כל התחושות הממש לא נעימות שזה מעורר, לא ממש קראתי את מה שכתבו אחרי ( לצערי מחוסר זמן) אבל הספקתי לקרוא שכתבו שחלק מהבעייה זאת התחושה שמצפים ממך למשהו – שזה סוג של כפייה, של דרישה. אני מסכימה עם זה.
    אני חושבת שלהיות קרוב לרחמים עצמיים, זה להיות קרוב לתחושת חוסר אונים – שהיא תחושה שרחוקה מלהיות קלה. רחמים עצמיים ותחושת חוסר אונים הולכים טוב יחד.
    בעניין הקבצן אני לא צריכה לתת לו כלום, אם אני לא חושבת שזה יעזור לו, זה עדיין לא מונע ממני לגעת בכאב של המצב שבו הוא נתון. לקבץ נדבות הוא מצב אומלל. "חמלה" היא לא בהכרח לתת את מה שהצד השני רוצה. או לתת משהו בכלל, או "לעזור". חמלה זה לא להיסגר, לא להפריד ביני ובין האדם שמולי, ולהגיד לעצמי – זה הכאב שלו, מה אכפת לי. אכפת לי כי הכאב שלו הוא הכאב שלי. כאב הוא כאב. אם אני לא מסוגל לגעת בכאב שלו, סימן שיש לי קושי לגעת בכאב שלי. לגעת במובן של לחוות. זהו. לא צריך לעשות עם זה משהו.
    חוסר הזדהות זה לא אומר חסימה של הרגש – זאת שעליה את מדברת.
    את רחוקה מלהיות כלבה חסרת רגשות. אחרת הפוסט הזה לא היה נכתב. אבל האטימה הזאת של הרגש היא לא בריאה, כי היא אומרת שאת אוטמת משהו אצלך מלהרגיש ושאת עושה את זה כי התחושה היא שזה הכי טוב שאת יכולה.
    ואם כבר אני שוב כותבת כאן – אז רציתי להגיד לך שהשיר ששמת מדהים. מדהים באמת. אבל תמיד באיזו פינה מקומם אותי כשבני אדם חושבים שהם יודעים מה קורה לחיות. ההתיימרות של לורנס לדעת שהציפור לא חווה רחמים עצמיים. אולי רגע לפני שהציפור נפלה מהעץ [קפואה], כל חייה הציפוריים עברו מול עיניה – והיא אמרה לעצמה: שיט, הייתי צריכה לעוף עם כולם ולא ללכת עד הסוף עם השטויות האלה שלי, ולהתקע כאן ולמות מקור.

  22. אטאלנטה הגיב:

    אתון – ככלל אני כרגיל מסכימה עם מה שאת אומרת. אני מבינה את כוונתך בנוגע לביקורת, ותחת הפרשנות שלך של המילה – אני מסכימה בהחלט.
    לגבי החסימה של הרגש, חשוב שאבהיר שהכוונה בהצהרה "אני כלבה קרה וחסרת רגשות" הייתה אירונית. כי הטיחו בי האשמות דומות על ההגיגים הנ"ל. אני לא חושבת שאני חסרת רגשות, ואולי דווקא להיפך. אני חושבת שאנחנו אכן מבינות אחת את השניה ולכן לא אכביר יותר בדברים בנושא.
    הרגת אותי מצחוק "שיט, הייתי צריכה לעוף עם כולם". 😆 בעיני לורנס לא התיימר לדעת שהציפור לא חווה רחמים עצמיים. הוא בחר להאמין שהיא לא, כי הוא רצה להעריץ משהו. נשמע לך הגיוני?

  23. 🙂 כן הגיוני מאוד.
    ואם אנחנו כבר בעניין הרחמים העצמיים. אני זוכרת שקראתי באיזה מוסף, לפני שנים על איזו חווית הישרדות – אני אפילו לא זוכרת על מה מדובר או מי היה המספר. מה שנשאר לי חקוק היטב, הייתה האמירה של זה שסיפר על חווית ההישרדות שלו – משהו שאני זוכרת שהיה קרוב לנס, שהוא ידע שאם הוא היה לרגע אחד גולש לרחמים עצמיים, הוא לא היה ניצל.
    מאז, במקומות ממש קשים, כשאני נדרשת לכל תעצומות הנפש שלי, אני מקפידה לא לגלוש לרחמים עצמיים. זה מחליש מאוד, בהתמודדות בזמן אמת.

  24. טל הגיב:

    אתון – כל כך נכון ומדויק, שאין מה להוסיף.

    אטאלנטה: מצטרפת 🙂

  25. atman999 הגיב:

    הבעיה עם "אמונה ביכולת" שהיא נשענת על אתוסים קפיטליסטים-אינדיבידואליסטים של ה-self made man (לא מצאתי ביטוי הולם בעברית). ואל תביני אותי לא נכון, אני בהחלט סולד מהיתמסכנות על כל נגזרותיה, אך הבעיה היא שבאופן פוליטי-חברתי הדימוי הזה מנוצל לקידום ושיעתוק של ערכים שונים ("מי שרוצה עובד", "מי שנחוש מצליח" וכו') שמדירים אנשים רבים מעבר לגבולות הנורמטיביים.
    לגבי "סתם" אנשים שמתלוננים על מר גורלם (מודה ומתוודה – ביניהם גם חברים ובני משפחה) – זה מעורר אצלי במהירות אנטגוניזם שמשתלט על כל חלקה טובה של אמפתיה. אבל יש רגעים, מקרים, מפגשים, בהם את מצליחה "לראות את האחר" (אם נהיה לרגע לוינסיאנים) שמעבר לפנים ומעבר למבט, מעבר למסכנות ומעבר לנזקקות. ואז, אין רחמים עצמיים ואין בוז, יש רק רגש טהור של היענות.

  26. יערה הגיב:

    אולי חסרת רגשות, אבל יש בך משהו שממש משווע לתשומת לב. בעיניך מסכנות היא פתטית, בעיני הרצון לתשומת לב הוא כזה. מסקנה: תכבדי אנשים באשר הם, תני מה שאת יכולה לתת (אם זה לא רחמים אז פשוט לא) וקבלי מה שאת יכולה לקבל .

    אטאלנטה: יערה, מסכנות בעיני היא לא פתטית, אני פשוט חושבת שבני אדם מסוגלים ליותר. בעיני, זה פשוט חבל אם מישהו מסתפק בפחות מגבול היכולת שלו, וקשה לי להאמין שיש אנשים שגבול היכולת שלהם זה לקבץ נדבות ברחוב. אני מאמינה באנשים יותר מזה. כאמור, האמירה על חוסר הרגשות הייתה אירונית, אבל אני מניחה שאינטונציה לא עוברת טוב בכתב. משוועת לתשומת לב? אני לא חושבת, אבל אולי, וזכותך המלאה לחשוב שזה פתטי. עם זאת, חומקת ממני הסיבה שבעטייה הרגשת צורך לתקוף…

  27. המוהלת הגיב:

    "מסתפק בפחות מגבול היכולת שלו" – מעניין שאופן החשיבה שלך על הסוגיה הזאת כרוך במושגים כמותניים. מצב של רחמים עצמיים כרוניים הוא לאו דווקא (אבל במקרים מסוימים כן) שאלה של כמה "לדרוש מעצמי" וכמה לגיטימי "לוותר לעצמי". די סביר בעיניי שלמערכת הזאת המכונה "העולם שבחוץ" יש היגיון שלא מתאים, איכותית, לכל אדם באותה מידה, ולפחות עבור חלק מהמרחמים על עצמם, התביעה להתמודד ולהתגבר על הקשיים משמעה הכרח להתפשר על המהות ולוותר 'על עצמם' (מול 'לעצמם'). הגשמה עצמית אינה בהכרח (או אינה רק) מיצוי יכולות. בראייה כלכלית-מטריאליסטית, מקבצי הנדבות ללא ספק מסוגלים ליותר. אבל מדוע הם ויתרו לעצמם, מה הביא אותם למצב של מסכנות חסרת ישע? לעתים קרובות, קונפליקט אותנטי עם חוקי המשחק, או, במלים אחרות, פגמים בשיטה.

    אטאלנטה: אני מניחה שבמשפט הראשון התכוונת ל"כמותיים"? בהחלט יתכן (או שמא נאמר סביר) שיש פגמים בשיטה. וסביר בהחלט שהפגמים האלה משתרשים לאורך כל ההסטוריה האנושית (הו, "תצפית עבר", כזה אחלה ספר… ). אבל אנחנו יכולות להכנס כאן לדיון הביצה והתרנגולת: ואם הפגמים בשיטה השתרשו בה כי היו אנשים שמצאו לפגמים האלה שימוש? (בשפה פשטנית משהו)
    למה את מתכוונת כשאת אומרת שיש אנשים שההגיון של העולם בחוץ מכריח אותם לוותר "על עצמם" (בניגוד ל"לעצמם")? אני מנסה להבין, אבל זה חומק ממני… אשמח אם תסבירי.

  28. המוהלת הגיב:

    "כמותניים" – בכוונה. נגזר מ"כמותיים" (יש גם "איכותניים"). אבל את צודקת, אפשר היה להסתפק ב"כמותיים", סתם טרחנות.
    "על עצמם"/ "לעצמם" – באמת לא אמור להיות ניגוד, אבל באופן בו את (בין השאר) מציגה את הדברים, "לוותר לעצמך" פירושו לחפש תירוצים כדי לא להתאמץ, משהו בסגנון "אין דבר כזה לא יכול, יש לא רוצה". המינוח "על עצמך" מכוון לתחושה שגם מיצוי של כישורים ותפוקות לא מביא אותך בהכרח למקום בחיים של well being (במובן הכי רחב), ובפרט – למשהו שמזכיר הגשמה עצמית. לעתים אפילו ההיפך: "הצלחה" בפרמטרים המקובלים היא כניעה לחוקי המשחק וויתור על הזהות, על מה שבאמת מקודש לך ומהותי לך (חשבי, כדוגמה, על אמנים, ולא על קבצנים).
    הטענה שלי היא שמוצדק לטפול לפחות חלק מהאשמה על ה"שיטה" – דייסה ערטילאית שהיא תולדה של מפגש בין הטבע, אינטרסים (פוליטיים, של בעלי שררה, של ההמונים וכן הלאה) שחלקם מפוקפק ולא מעט מקריות. יש אנשים שהשיטה רומסת אותם, ואפשר להבין את ההתמסכנות שלהם.
    מובלעת בטיעון שלי גם ההנחה שלא כל האנשים הם אותו דבר,וממילא אין לשפוט את זולתך באותם פרמטרים בהם את שופטת את עצמך. רחמים הם בוז, אבל לא בהכרח כלפי מושא הרחמים, אלא כלפי האבסורד/חוסר הצדק של השיטה.

    זהו. סיימתי לנאום, ואני רק רוצה להגיד שמעבר למחלוקת הקטנה (אך העקרונית) – אחלה בלוג. את תגובותיי הבאות פה אפרסם תחת שם אחר – התחוור לי שהניק שבחרתי כבר בשימוש על-ידי כמה טיפוסים שאין לי בהכרח עניין להיות מזוהה איתם.

    אטאלנטה: הבנתי. חשבתי שזו הדוגמה שתביאי 🙂 יש משהו במה שאת אומרת, ועם זאת קשה לי לאמוד אחרים בחומרה פחותה מזו שבה אני אומדת את עצמי. יש הרבה אמנים שמצאו דרך… מחלוקות והדיונים שבאים בעקבותיהן זה מה שמביא אותנו להחכים ולגדול, גם אם לא מגיעים להסכמה בסופם 🙂 ברוכה הבאה!

  29. evilbanana הגיב:

    זה לא עוזר. אני עדיין שונאת אותה.
    לא מרחמת עליה.
    שונאת!
    שונאת אותה!!!!
    😈

  30. squaredevil הגיב:

    מסתבר שאין דבר שגורם לאנשים להתרעם מאשר אדם שיאמר "אין לי רגשות".
    כמובן שיש לך, אתה לא טוב יותר מאף אחד אחר, יש לך את אותם רגשות כמו לכולנו, הם אומרים.
    ואם "כמעיין המתגבר" דומה ל"מרד הנפילים" (ואני בטוח שהוא דומה) אז המטרה מאחורי המילים האלה שהם אומרים היא להחזיר אותך לעדר, לכסות את עיניך שוב במארג האשליה של העולם כפי שמלמדים אותך מילדות לראותו, ולגרום לך להמשיך לתת את עצמך ולהקריב את עצמך על מזבח היכולת.

    מצד שני, ראנד כותבת את הדמויות שלה משיש, ואפילו מציינת את זה.
    אני יודע שאני אישית מרגיש בוז כלפי קבצנים, תיעוב מהול בזעם כלפי נרקומנים (שחלק ממנו מקורו בהזדהות השלכתית) וכעס כלפי אנשים שמנסים לעשות לי סחיטה רגשית שמתבססת על כך שאני אמור להתנצל על הדברים שאני טוב בהם;
    ואני גם יודע שבתור אדם עשיתי דברים שאני מתחרט עליהם, ריחמתי על עצמי וכעסתי על עצמי, טעיתי ופגעתי באנשים, בזבזתי חלקים מחיי והלכתי אחרי מטרות-שווא לא פעם.
    אבל השאלה היא מה קורה אחר כך, אם האדם מתפתח וגדל או קופא על שמריו.

    הפוסט הזה גרם לי להיבהל לרגע – פתאום אמרתי לעצמי אוי, למה נתתי לה לקרוא את הסיפורים האלה דווקא; הרי אני נראה בדיוק כמו סוג האנשים שאני מתעב בסיפור הזה.
    אבל המציאות היא שקיים בי החלק הזה, ועשיתי דברים שכאלה, וזה מי שאני; אני לא חושב שזה עושה אותי לאדם פחות טוב – אבל רק בגלל העובדה שלמדתי מכך (ודרך אגב, את מרד הנפילים קראתי בפרק הזמן בן שמונת הימים שאחרי הסיפור שקראת אצלי; אחד מהפוסטים הראשונים בLJ שלי מדבר על אובייקטיביזם).

    והסיבה שאני כותב את כל זה היא פשוטה; את יכולה לכתוב את עצמך משיש כמו דמויותיה של ראנד, ולטעון שאת כלבה וקרת-לב וכו' – בשורה התחתונה, אלה שקוראים את זה ומבינים על מה את מדברת, יודעים בדיוק אלו רגשות יש לך ועד כמה את אנושית, ויחד עם זה מעריכים את היכולת שלך; בעוד אלו שלא מבינים, לא יבינו, ומתרעמים על הקור, יכולים רק לראות את פני השטח, ואני בספק אם הם יכולים לרדת לעומקו של הטקסט עד כדי למצוא את מה שאת באמת אומרת בו…

    "הביטוי “נוגע ללב” מתחבר אצלי לאהבה, לחיבה, לצחוק, לאושר – לכל מה שחיובי בהוויה האנושית… חלומות לא מעניינים אותי, אבל אנשים עם חלומות ועם נכונות להגשים אותם…- כן. שאפתנים לא מעניינים אותי, אלא אם כן … הם שואפים להישג…

    בני אדם יכולים להיות כאלה. אני רוצה להיות כזו. אני רוצה שהם יהיו כאלה… אולי יום אחד… מישהו יעצור את כדור השלג הזה."

    אז את רואה? את מרחמת על העולם כפי שהוא (וזה בסדר גמור שהרחמים האלה מחוברים היטב לבוז. לבוז לדברים שהם דפוקים ביסודם זה חשוב וחיובי). את רוצה שיקרו דברים טובים לאנשים (שהרי להתעורר ולהכיר בערך העצמי זה דבר טוב). את מסוגלת לחוש אהבה, חיבה, אושר – ואת גם מסוגלת לשנוא, לכעוס ולהיות מתוסכלת מהעולם הטיפש שסובב אותנו.

    מקהלה: אנחנו אוהבים אותך, א'
    מנחה: וזכרי, כאן בקבוצה, אנחנו גם יודעים *בדיוק* על מה את מדברת.

    To those who understand, no explanation is neccesary.
    To those who don't, no explanation is possible

  31. אטאלנטה הגיב:

    שלילי. אתה מאלה שנפלו וקמו. ואני מאמינה שאנשים שמעדו וקמו יכולים להיות (אם הם רוצים) חזקים בהרבה מאלה שלא מעדו מעולם. (זה קצת קריפטי, אבל שנינו יודעים במה מדובר 🙂 )
    יותר מזה שנפלת וקמת – קמת בכוחות עצמך.

כתוב תגובה לטל לבטל