הנה, שבי, תכתבי פוסט

"אני לא אפריע לך." אמר ד' והמשיך לנגן את "Imagine".
בדיוק התלוננתי שאני לא מצליחה לפרוק לכתוב באמת כבר מלא זמן. אני גם לא מצליחה לבכות – זה תמיד קשור אצלי. אוף.

יש לי תחושה שאני לוטה בערפל. הרבה ספקות ושאלות על איפה אני ולמה אני שם (במובנים כאלה ואחרים, לא בכל המובנים). אני מוצאת שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים שהייתי רוצה לעשות (כמו לתפוס מישהו לשיחה צפופה. מאוד. מהסוג הזה שהוא כל כך צפוף שאין בו מקום למלל…). התייאשתי מהעבודה ומצד אחד זה לא פרקטי לחפש עבודה חדשה (זה סיפור ארוך), זה לא נעים להתפטר, ואני לא באמת יכולה שלא לעבוד (חינוך קלוקל מבית אמא). לא כתבתי שיר כבר כמה שנים, וגם זה מציק לי.
ד' עבר לנגן את "עוד נגיעה ועוד…" (תסלחו לי אם אני לא יודעת מה שם השיר)
אולי הגיע הזמן ללכת שוב לטיפול, אבל אני יודעת מצד שני שאני לא אביא את עצמי לשם בלי משבר. אז שיבוא כבר, קיבינימט!
אולי הבעיה היא הזכרון הארוך הזה שלי – שתמיד זוכר מה הייתי קודם, ומתאבל על מה שאבד (כמו למשל, הזינוק של הילדה בת ה-15, שהבחורה בת ה-25 לא מסוגלת לעשות כבר כמה שנים…  )

ד' עובר ל"לא בת 16"…

הוא בטח יצחק אחר כך על זה שהוא החליט לנגן את זה בדיוק כשזו הייתה המחשבה מוציא לשון

"… אל תמהר… אל תמהר לצאת לרגע האמת…" – הייתי שמחה שלא למהר. אבל פתאום כשאני רוצה לעצור ולהסתכל על הנוף כל העולם דוחף אותי לזוז. האם יש זמן ספציפי שבו מותר לנו לשאול את עצמנו "יחסינו לאן?" ואם מפספסים אותו אז חבל, וסוג של 'תכירי, זו מי שאת, אסור לך לשאול ולחפש ולגדול ולהשתנות יותר.' ? זה לא נשמע לי הגיוני, אני יודעת שזה לא נכון, ועדיין ככה זה מרגיש לפעמים בימים אלה.

אולי זו השמחה של להיות שוב "בבית" (האוניברסיטה שלי, הדירה הישנה שלי, החברים שאני כל כך אוהבת) שמספקת סוג של משכך כאבים לכל השאר.
ד' מתמתח. אני מהמרת שהגיע הזמן ללכת הביתה.

נו מילא, מחר צריך לקום מוקדם.

הפוסט הזה ישב פה איזה שבוע +. התחלתי טיפול. עדיין אין לי מושג לאן אני הולכת, נראה לאן נגיע.

פורסם בקטגוריה מצברוח מבודח, עצבים, שברי מציאות | תגובה אחת

חלל עמוק

איבדתי כיוון. זה אולי לא נראה ככה מהצד, כי אני מתמידה בהחלטות שעשיתי קודם, אבל אני אבודה כמו שלא הייתי מעולם.
מחד אני חייבת לבלום, אני חייבת לעצור ולהסתכל ולבחור בצורה אחרת, או לחשוב, או לא לחשוב, אבל אני חייבת לבלום. מאידך, הבלימה זרה לי כמו שמקלות וניל ממדגסקר זרים לדיונות במדבר סהרה. אני לא יודעת איך עומדים במקום, ולראשונה בחיי אני לא יודעת לאן עליי ללכת.

אני שוב קוראת את "הסיפור שאינו נגמר", ושוב אני משתהה על "עשה את שליבך חפץ", וכמה קשה זה לעשות את שליבך חפץ, כשאין לך מושג וחצי מושג במה הוא חפץ.

יש לי תחושת ריקנות ובדידות עוד מלפני החג שמסרבת להרפות. אני מסרבת לשבת בבית לבד ולהתמודד, אז אני מקיפה את עצמי באנשים ורק מרגישה ריקה יותר ובודדה יותר. אני לא רוצה לדבר על זה עם אף אחד, ועם זאת אני מקלידה את המילים האלה. אני לא רוצה להיות אבודה לנצח, ועם זאת אני מעמיקה בחלל הזה – הריק והבודד – מרגע לרגע.

הייתי אומרת: "לכי לישון, אולי בבוקר תרגישי יותר טוב", אבל אחרי כמעט שבועיים כאלה, אני פסימית. בבוקר, אני אהיה בודדה בדיוק כמו עכשיו, ואני אבצע את תכנית הסופ"ש שלי בדיוק כפי שתכננתי אותה, ללא הינד עפעף מיותר או היסוס נוסף.

אני חושבת שהבעיה היא שאין אף אחד שאני רוצה לדבר איתו על זה.

פורסם בקטגוריה מצברוח איכס, שברי מציאות | 3 תגובות

Mind The Gap

לא חסרים דברים שמפחידים אותי בחיים האלה. שינויים זה מפחיד, וגם לשמור על הסטטוס קוו זה מפחיד. הכל מפחיד. זה מעולם לא עצר בעדי לעשות דברים – אפילו שהם מפחידים.
אבל אין דבר שמפחיד אותי יותר מהפערים.
זה הפער בין מי שאני חושבת שאני, למי שאני באמת. איזו בבואה הייתה משתקפת, לו הייתי עומדת מול ראי הקסם באוראקל הדרומי?
זה הפער בין המידע שאני חושבת שיש לאנשים סביבי, והמידע שבאמת יש להם (לשני הכיוונים, אבל חוסרי המידע יוצרים משמעותית יותר בעיות). מה עושים כשאי אפשר ליידע אותם במה שחסר?
זה הפער בין מה שאני חושבת שאני רוצה, למה שאני רוצה באמת.
זה הפער בין כל מה שלמדתי מהחיים עד עכשיו, והסיכוי שעכשיו אני טועה. והסיכון, אם עכשיו אני טועה.
אני לא יודעת אם הגעגוע הוא געגוע למישהו בכלל – לרעיון של תחושת הביחד, או שהוא געגוע ספציפי למישהו אחד. אבל כנראה שהמצב הזה יותר טוב ממה שהיה קודם, כשכל זכרונות הביחד נדחקו.
ממשיכה להטיל ספק ולבהות בפער,
אטאלנטה

פורסם בקטגוריה שברי מציאות | 3 תגובות

חוק מרפי והסחות דעת, פתולוגיה

איך זה שכשאני רוצה להתרכז במשהו, דעתי תמיד מוסחת – אבל כשאני מתה להסיח את דעתי, לא יעזור כלום? ולמה אני תמיד הבחורה הזו שקשה לוותר עליה, אבל מכל הסיבות הכי לא נכונות?

כרגיל, פה אין תשובות. רק שאלות.

כוסומו,
אטאלנטה – עייפה מריצות.

פורסם בקטגוריה מצברוח איכס, שברי מציאות | תגובה אחת

מי פתח את הברז?

לבכות בסרט זו חוויה משחררת. כל היתרונות, בלי החסרונות הכרוכים בעצב. נו, כמעט.
כי חצי מהזמן אני בוכה בגלל הדמויות, ובחצי השני אני בוכה כי אני מתחברת לכאב הפרטי שלי. אבל לא בגלל זה אני פה.

כל כך הרבה זמן עבר מאז שהצלחתי לשחרר את הרסן. אני לא יכולה או מפחדת להצביע על הגורם, ואני לא יודעת אם עדיף ככה או אחרת. יש לי רגשות מעורבים בנוגע למחשבה שזה רמז לבאות, שהדלת שנסגרה כל כך מזמן הולכת להפרץ והברז… הברז.

יכול להיות שהקרחון הזה נמס, יכול להיות שמחר יהיה קר והוא שוב יקפא.

בינתיים, נהנית מההפשרה – מקווה שזה לא יחזור כמו בומרנג.

פורסם בקטגוריה פנטזיות, שברי מציאות | 10 תגובות

הנה הם באים, ימים של שקט, כבר שכחתי איך שהם נראים

הנה הם באים,
ימים של שקט,
כבר שכחתי איך שהם נראים…

הניסוי שלי בתחום לימודים אחר הגיע לסיומו. נשברתי (ראו את הפוסט הזה), עזבתי, וחזרתי "הביתה", לעולם המחשבים שמוכר לי. המעבר החד הזה לא נעשה בבטחון מלא, אבל הוא לווה בהקלה. אני יודעת שמחד תנאים אחרים בתחילת הסמסטר היו יכולים להאריך את הפיוז, אבל עד מתי? והאם אפשר לתלות את העתיד שלי על הסיכוי שבשבע שנים הקרובות, כל המשתנים יהיו בדיוק במקום שאני רוצה אותם (שזה לא המקום השכיח שלהם)?
הגעתי למסקנה שלא, ושלמרות שאני עוד ילדה ואני יכולה כביכול "להרשות לעצמי" לבזבז את הזמן, אני לא רוצה לעשות את זה. ונראה לי שחוסר היציבות שכרוך בלהיות במקום שכל כך לא מתאים לך ואתה כל כך לא מתאים אליו – לא בריא, לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר.
מאז שעשיתי את ההחלטה הזו, נראה שדברים נופלים במקום הנכון, יש לי מכונית חדשה (זו בחורה, ללא ספק) ואני תוהה איך לקרוא לה. אם למישהו יש רעיונות, הם יתקבלו בברכה. (בננה מרושעת – אני לא אקרא לה "שמירסקהובן" אז אל תציעי. 😛 )
אנונימית (עדיין)
לשבת בהרצאות של מדמ"ח שוב, מעקצץ לי בתחושת הביתיות המוכרת, ויש דברים מעניינים ואני לא מרגישה (בינתיים) שמה שאני עושה הוא לחינם.
אז אולי באמת באים עכשיו ימים של שקט (לפחות יחסי), בחיי ששכחתי איך הם נראים…

פורסם בקטגוריה גם אני חננה, פנטזיות, שברי מציאות | 11 תגובות

הסוג הכי נורא של בדידות

הוא זה שמתגנב כשאתה יושב עם אנשים שאתה חושב שהם החברים שלך בפאב, ומבין בעצם שכל המעורבים בדבר (כולל אותך) היו מעדיפים שתהיה במקום אחר.

פורסם בקטגוריה מצברוח איכס | 15 תגובות