לכתוב ולבכות

כמו שכולם – קוראים חדשים וקוראים ותיקים (אם עוד לא התייאשו ממני לחלוטין) יכולים לראות, עבר הרבה זמן. כנראה כי מרוב דובים לא רואים את היער. הרבה קורה, ובאמת שלא מעט טוב ואפילו טוב מאוד – אבל למי יש זמן לכתוב על זה? טוב, זה קשקוש. יש לי זמן לכתוב. מי שאין לה זמן (או כוח)- זו המוזה.  אבל די עם השטויות מסביב.

חזרתי עכשיו מ"ימי שלישי עם מורי". זו לא ביקורת על ההצגה, זה רק הטריגר. היה טוב לבכות שוב. היה טוב לשאול את עצמי למה אני בוכה…

ישבתי בהצגה וחשבתי לעצמי, שהיה לו מזל – למיטשל אלבום, שהיה לו כזה מורה.  ואז חשבתי לעצמי שני דברים. האחד, שגם לי היה מזל, בדיוק מאותו סוג, ותיכף אני ארחיב על זה קצת. והשני, שהשנים מותירות בנו צלקות וציפיות. את עניין הצלקות אני בטוחה שכולם מבינים. ציפיות הן תולדה של חוויות חיוביות, ועל פניו – טוב שיש כאלה (גם לא על פניו, בסדר? טוב, חשוב, רצוי, וכל זה. זו לא הנקודה). אבל זה שיש חוויות חיוביות גורם לך לפעמים להעריך אותן פחות ממה שראוי, ולצפות שהן יקרו שוב, להתאכזב אם לא, וכיו"ב.

היו לי כמה מורות מעולות – כל אחת בדרך שלה, ובאף אחד מהמקרים אני לא אומרת את זה בגלל שהן היו טובות בללמד את המקצועות שלהן (לא שזה לא נכון, אלא שזה לא מה שחרט לי אותן בלב ובראש).
המורות שלי היו ויהיו לנצח מודל לחיקוי עבורי, ואני אנסה בכל כוחי לממש את השיעורים שהן לימדו אותי.

ט' לימדה אותי שהכללים הם בשביל הכלל, ובשביל היוצא מן הכלל – מגמישים כללים. נותר רק להוכיח שאתה יוצא מן הכלל.  היא גם לימדה אותי שאף פעם לא מאוחר להחליט שמיצית (אדרבא, כמה שאתה מורח את זה יותר, ככה זה יותר ממוצה 😛 ) ולשנות כיוון.  היא לימדה אותי שצריך להיות קשוב לאחרים, וששווה לתת – כי what goes around, comes around. היא לימדה אותי, בדרך השלילה, שמי שצריך דיסטנס בשביל כבוד – הוא חלש. היא לימדה אותי שאני בסדר, וששווה לי להיות נאמנה לעצמי, גם אם זה קשה.

ר' לימדה אותי שאין קסמים בהוראה. אי אפשר לגרום למישהו לרצות ללמוד – כי אם מישהו היה יכול לעשות את זה, זו הייתה היא, וזה לא ממש עבד עם אחרים. היא לימדה אותי להטיל ספק בכל, כי "אז מה אם זה כתוב?!". היא לימדה אותי שהקשר בין מורה אמיתי לתלמיד אמיתי – הוא עמוק יותר מתחלופה של מידע וציונים. היא לימדה אותי, בדרך השלילה, שמי שצריך דיסטנס בשביל כבוד – הוא חלש. היא לימדה אותי שאי אפשר שלא להיות נאמן לעצמך, וכששמים עליך יותר מדי מגבלות ותנאים – זה אומר שהגיע הזמן ללכת.

ח' לימדה אותי שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם. שלא רק אני עליתי על זה שחזות קשוחה זה טוב להשרדות, שאפשר לסרב עם חיוך, וכששמים עליך יותר מדי מגבלות ותנאים – זה אומר שהגיע הזמן ללכת. היא לימדה אותי שיש דברים ששורדים את מבחן הזמן יותר טוב מדברים אחרים – נניח טכנולוגיה. אולי גם טכנופוביה 😉 היא לימדה אותי שלא מוותרים על מה שרוצים באמת. היא לימדה אותי שאומץ, חוזק, וכוח – הן תכונות שהביטוי האמיתי שלהן שקט, מתון, ועקבי. היא לימדה אותי שמי שצריך דיסטנס בשביל כבוד – הוא חלש. היא לימדה אותי שגם אם היופי הוא בעיני המתבונן, המתבונן היחיד שחשוב הוא אני.

את השיעורים האלה לא למדתי באוניברסיטה, למדתי אותם בתיכון. וכאן אנחנו מגיעים לחלק השני. זה חסר לי באוניברסיטה. חסרה לי התחושה שאני יותר מהמוח האנליטי שלי, חסר לי קצת קשר אנושי. אולי זה כי המרצים שלי – גם אלה שאליהם אני קרובה יותר ומדברת איתם יותר בחפשיות – לא רואים שליחות גדולה בלגדל אותי. אי אפשר להאשים אותם, אבל אני עדיין מנסה לגדול. היום הבנתי שאני מרגישה אכזבה שאין לי את זה, במקום להרגיש ברת מזל שהיה לי את זה מתישהו.

אז הנה, גדלתי קצת.

תודה לכן, נשים נפלאות, שהייתן שם והדרכתן קצת יותר מקרוב.
אוהבת, מעריכה ומעריצה,

אטאלנטה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לכתוב ולבכות

  1. מיקי הגיב:

    את כל כך צודקת היום קשה למצוא מורים ומרצים שנותנים לך ערכים מוספים מעבר לחומר שהם צריכים ללמד ולשעות חסרה נשמה… וזה פשוט פיספוס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s