מגננות

לפעמים אני מרגישה שאין לי קול.

I've got something to say, you know – but nothing comes…

כל כך הרבה מוסכמות, מחשבות, גבולות – ופחד מההשלכות של לחצות אותן. ולרוב, את מחיר השתיקה שלי אני זו שמשלמת – ועדיין אני מסרבת ללמוד. בשנות חיי עוד לא השכלתי למצוא דרך לזהות את המצבים שבהם ההשלכות של חציית הגבולות הן כאין וכאפס לעומת השלכות השתיקה. לפעמים זה מצליח, ולפעמים לא. כשלא זה די חרא.

אני מגלה דפוסים מוזרים באישיות שלי פתאום: אני יוצאת עם מישהו, ודי משעמם לי. זה כשלעצמו, לא מפריע לי להכנס איתו למיטה, כי למה לא? מתי סיגלתי לעצמי את  הדפוס הזה? וזה מרגיש לי מוזר לא רק בגלל המוסכמות החברתיות שנחצו (לא רק, אבל גם. אני פתאום מגלה שאני לא מספרת לחברים שלי את כל האמת. למה אני מתביישת?), אלא גם בגלל שזה מעביר מסר שגוי, ואז אני צריכה לתקן אותו: "למה את חושבת שהגענו למיטה בדייט ראשון? אני חושב שזה כי היה לנו אחלה קליק." מה לומר עכשיו? "לא כפרה, זה כי היה לי משעמם, וחשבתי שלכל הפחות זה יפיג את השעמום." ?!??!?!?!? אני לא מרוצה ממי שמסתכלת עליי חזרה מהמראה השבוע…

ושוב חוזר הניגון, שהייתי רוצה לפגוש מישהו שמעניין אותו להכיר אותי – כמו שאני באמת, ולא סתם להכניס אותי לקטיגוריה. אני לא "הגאונה", ולא "הבלונדינית", ולא "החנונית" ולא "הבחורה הישירה"… אני כולן ואף לא אחת מהן ויותר. ושוב, אין לי קול לומר למי שזה לא יהיה: "אל תכניס אותי לקטיגוריה, חכה שיהיה לך מושג מי אני…" – זה פשוט לא יוצא לי כשזה חשוב.
כל כך מעט אנשים מכירים את הבטן הרכה שלי… לפעמים זה כשלעצמו די כדי להרגיש בודדה. אבל זה כשלעצמו, לא מספיק כדי להניע אותי לחשוף את הבטן הרכה בפני אנשים שאני חוששת שינצלו אותה נגדי.
מאז שחזרתי לירושלים אני מנסה, בחיי שאני מנסה. אבל כל פעם שאני מראה למישהו שבריר מזה, זה חוזר אליי כמו בומרנג.

…Crucify myself
Every day
And my heart is sick of being in chains…

ואני כל כך עייפה מהדואליות הזו. כל כך עייפה…
היו לי תקוות שהטיפול יעזור, אבל לא ממש היה לי קליק עם הפסיכולוג – ונאלצתי לסיים את זה…

אם למישהו יש המלצות באמת על מישהו בירושלים, אני אשמח לשמוע.

 אטאלנטה,
Quite out of breath.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מצברוח איכס, עצבים, שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מגננות

  1. מ הגיב:

    התחלתי לכתוב כבר כמה פעמים, וכל פעם זה נראה כמו רצף קלישאות, אז מחקתי וויתרתי.

    אבל דבר אחד אני בכל זאת אגיד: נראה לי שאת מצפה לדבר הלא נכון. לא ריאלי.
    את מהאנשים הכי מיוחדים שאני מכיר. כל פעם שחשבתי שאני מבין אותך, שאני יודע למה לצפות ממך, התבדיתי. גם עכשיו אין לי מושג כמה לעומק אני באמת מכיר אותך. אבל את לא יכולה לצפות לזה שאנשים לא יקטלגו אותך. לוקח זמן לא רק להבין מי את כן (ובזה, כאמור, אני חושב שגם אני נכשלתי) אלא גם מי את לא. הדבר היחיד שאפשר לקוות לו זה שאנשים יהיו מספיק גמישים בשביל לזרוק את הקיטלוגים האלה לפח כשהם רואים שהם שגויים.

    בהמון אהבה,
    מ.

    נ.ב.
    יש לי תחושה שאת הולכת לצלוב אותי על התגובה הזו. אני מקווה שאני שוב טועה. אבל אני לא מסוגל לשבת, לבהות בפוסט הזה, ולשתוק. זה כבר פאק באישיות שלי.

  2. אטאלנטה הגיב:

    הפתעה – לא הולכת לצלוב 🙂
    טוב, נתפשר על שיקטלגו וישמרו את זה לעצמם. מבחינתי זה סיים סיים, בתנאי שמקטלגים מתוך ידיעה ברורה שזה קירוב גס, וכשהוא מתבדה צריך לזרוק אותו לפח ולא לעשות לי פרצוף מופתע כזה שאומר לי: "זה לא מתאים לך להתנהג ככה". הולך? 🙂

  3. מ הגיב:

    באמת הפתעה. זה לא מתאים לך להתנהג ככה. 😛

    וברצינות – זה כבר נשמע הרבה יותר טוב. או, אולי, קצת פחות טוב אבל הרבה יותר מציאותי והוגן. הולך.

  4. איילת הגיב:

    כשקראתי הרגשתי שאני עצמי יכולתי לכתוב את הפוסט הזה, מילה במילה, לפני שנה ומשהו.
    מהסקס רק כי הדייט היה משעמם מדי, עד לרצון לשבור סוף סוף את הקטגוריות של "אנחנו הרי מכירים אותך. זה לא מתאים לך". וכמובן עד החרדה הקיומית והייאוש מאובדן הדרך.

    עבורי, בדיעבד, השבירה הזו היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי. it's a good thing.
    היא מאפשרת, לפעמים, מתוך הפירוק, למצוא דברים חדשים.

    אז לא, זו לא המלצה לפסיכולוג (ובטח לא בירושלים), אבל אני מקווה שאולי גם זה עוזר.

  5. אטאלנטה הגיב:

    מ – למי אכפת הוגן? 😛 אבל כן, המגמה היא ignorance is bliss
    איילת – תודה 🙂 בטח עוזר. וזה לא שצרת רבים זו חצי נחמה (או נחמת טפשים) – זה בדיוק בגלל שאם אצלך זה היסטוריה, אז יש מקום להאמין שזה יהפוך להסטוריה גם אצלי.

  6. אוי הרגת אותי עם הסקס כי משעמם. לא הבנתי שחזרת לכתוב. את הפוסט הזה כתבת לפני ארבעה חודשים, לא יודעת כמה רלבנטי לעכשיו. בכל מקרה יקרה שלי, העניין הזה עם המקטלגים, אצלי התחושה הזו עולה עם אנשים שלא יודעים איך לאכול אותי, שזה אומר שמלכתחילה הם לא ממש חומר לחברות קרובה. כשלא יקטלגו אותך את תרגישי. בטח יצא לך להרגיש את זה פה ושם, לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s