הנה, שבי, תכתבי פוסט

"אני לא אפריע לך." אמר ד' והמשיך לנגן את "Imagine".
בדיוק התלוננתי שאני לא מצליחה לפרוק לכתוב באמת כבר מלא זמן. אני גם לא מצליחה לבכות – זה תמיד קשור אצלי. אוף.

יש לי תחושה שאני לוטה בערפל. הרבה ספקות ושאלות על איפה אני ולמה אני שם (במובנים כאלה ואחרים, לא בכל המובנים). אני מוצאת שאני לא מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים שהייתי רוצה לעשות (כמו לתפוס מישהו לשיחה צפופה. מאוד. מהסוג הזה שהוא כל כך צפוף שאין בו מקום למלל…). התייאשתי מהעבודה ומצד אחד זה לא פרקטי לחפש עבודה חדשה (זה סיפור ארוך), זה לא נעים להתפטר, ואני לא באמת יכולה שלא לעבוד (חינוך קלוקל מבית אמא). לא כתבתי שיר כבר כמה שנים, וגם זה מציק לי.
ד' עבר לנגן את "עוד נגיעה ועוד…" (תסלחו לי אם אני לא יודעת מה שם השיר)
אולי הגיע הזמן ללכת שוב לטיפול, אבל אני יודעת מצד שני שאני לא אביא את עצמי לשם בלי משבר. אז שיבוא כבר, קיבינימט!
אולי הבעיה היא הזכרון הארוך הזה שלי – שתמיד זוכר מה הייתי קודם, ומתאבל על מה שאבד (כמו למשל, הזינוק של הילדה בת ה-15, שהבחורה בת ה-25 לא מסוגלת לעשות כבר כמה שנים…  )

ד' עובר ל"לא בת 16"…

הוא בטח יצחק אחר כך על זה שהוא החליט לנגן את זה בדיוק כשזו הייתה המחשבה מוציא לשון

"… אל תמהר… אל תמהר לצאת לרגע האמת…" – הייתי שמחה שלא למהר. אבל פתאום כשאני רוצה לעצור ולהסתכל על הנוף כל העולם דוחף אותי לזוז. האם יש זמן ספציפי שבו מותר לנו לשאול את עצמנו "יחסינו לאן?" ואם מפספסים אותו אז חבל, וסוג של 'תכירי, זו מי שאת, אסור לך לשאול ולחפש ולגדול ולהשתנות יותר.' ? זה לא נשמע לי הגיוני, אני יודעת שזה לא נכון, ועדיין ככה זה מרגיש לפעמים בימים אלה.

אולי זו השמחה של להיות שוב "בבית" (האוניברסיטה שלי, הדירה הישנה שלי, החברים שאני כל כך אוהבת) שמספקת סוג של משכך כאבים לכל השאר.
ד' מתמתח. אני מהמרת שהגיע הזמן ללכת הביתה.

נו מילא, מחר צריך לקום מוקדם.

הפוסט הזה ישב פה איזה שבוע +. התחלתי טיפול. עדיין אין לי מושג לאן אני הולכת, נראה לאן נגיע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מצברוח מבודח, עצבים, שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הנה, שבי, תכתבי פוסט

  1. hovtzi הגיב:

    פעם ראשונה שאני קורא אצלך, ועוד לא קראתי פוסטים יותר מוקדמים, את לא מכירה אותי ואין לך סיבה להקשיב לי אבל לגבי העבודה יש לי רק עצה אחת:
    אם רע לך – תתפטרי.
    בתור מישהו שרגיל לעבוד מגיל 16, ונכנס לדיכאון כשהוא לא עובד (חוץ מכשאני בחו"ל) – כשהתפטרתי לפני 9 חודשים מעבודה שסבלתי בה לא היה מאושר ממני.
    והיום אני במקום הרבה יותר טוב גם מקצועית וגם נפשית.

    בהצלחה עם הטיפול וכל השאר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s