החיים הם NP-Hard

גילוי נאות: הפוסט הבא מתבכיין, אבל ממש. גם לי מותר למעוד. אנא חיסכו לי תגובות שמציינות בפניי שיש לי צרות של עשירים, ויש אנשים שקשה להם וכיו"ב – אני יודעת את זה טוב מאוד. אך בסופו של יום, כל אחד צריך להתמודד עם החרא שלו. הנה החרא שלי. לא מעניין? אל תמשיכו לקרוא, אני לא איעלב.

אגב, מסתבר שהפיצ'ר הזה (של המשך) לא עובד ב – Google Chrome (אחרי כמה רענונים הוא הסתדר), ומאידך השם של הבלוג מופיע בסימני שאלה בשועל. אוי נו…

חשבתי שאני אעזוב את עולם המחשבים, ובחירת הקריירה השניה שלי תביא אותי לעולם שכולו טוב.
אז חשבתי.
בפועל מסתבר (ולאחרונה גיליתי שאני לא היחידה), שלעשות את זה זה כמו לברוח מהעור של עצמך. לא מסוגלת. אני מתחרפנת מהרנדומאליות, אני מתחרפנת מהבבל"ת, וכמו שחברה העירה (והאירה, חבל על הזמן) – נראה שמי שלא התעסק במתמטיקה לא מבין מהו יופי פונקציונלי, שהוא היופי שאני מחפשת (ככל הנראה לחינם) במקצוע שאוהב להתעסק ביופי ובפונקציונליות בנפרד…
אבל זה גם קשה לשחרר את החלום, בעיקר בנסיבות האלה, שהן לא התפכחות (שם כבר הייתי, אני יודעת איך זה מרגיש) – הן ויתור. כן, אם הייתי מוכנה להקריב עכשיו 10 שנים מחיי בלרדוף אחרי החלום, אולי הייתי יכולה, במילותיהם של אחרים, להיות מלכת הנישה שלי. ואלה 10 שנים שאני אעביר בתסכול, במחשבה שהרוב לחינם, ואני עושה את מה שאני מתעבת – לומדת בשביל התעודה. איכס. אבל זה ויתור, כי זו מלחמה שמישהו צריך לנהל, כי אני בטוחה שזו נישה שיש לה זכות קיום וזכות קיום חזקה ויציבה, כי אם אני מוותרת עכשיו אני לא יכולה להאשים אף אחד שויתר לפניי ואף אחד שיוותר אחרי – וזה בדיוק מה שהביאונו עד הלום. איפה עובר הגבול בין ההקרבה העצמית (לפחות בשפיות) של כל מי שייכנס למלחמה הזו, לבין הרווח האישי שלו? האם יחסי העלות-תועלת תמיד ייראו אותו הדבר?
למרות שעל פניו המצב שלי חריג, בשורה התחתונה עצוב לי לומר שכנראה שכן. אני גם לא יכולה לפסול את זה שהמצב החריג הזה הוא בדיוק מה שמוביל אותי לנישה, ולמחשבה על זכות הקיום שלה וכו'.

ואמנם השיבה לתכנית המקורית (או לתכנית ב' ) היא קלה יותר וזולה יותר מהתכנית הנ"ל – אך היא לא נטולת לבטים. מאסטר – איפה? באיזה תחום? אולי לשלב? מה יותר חשוב לי? הנושא או המנחה? האם באמת יש לי מספיק מידע עכשיו להחליט על נושא? יש לי כיוונים, בטח. אסופת הדברים שמעניינים אותי בדיוק בגלל שכנראה שיש לי אפס מידע עליהם…

בענייני אצנים, המצב הוא מצב ביש (חראגיל), הסמסטר בפתח יהיה לא פחות עמוס מקודמו, אני לא אכתוב בבלוג כי לא יהיה לי זמן, אני לא אישן כי לא יהיה לי זמן, ובטח שאני לא אכיר אף אצן פוטנציאלי – כי לא יהיה לי זמן. מה שגורם לי לתהות למה אני עושה את זה לעצמי, אפילו שאני יודעת בדיוק למה, and I wouldn't have it any other way.

גם הרכב, שהיה אמור לשפר את החיים ולו בקצת, כנראה יחכה עד ינואר בגלל הורדת המיסים על רכבים – מה שאומר שאני אעביר את הסמסטר הקטסטרופאלי הזה, במלואו, ללא רכב.

אני תוהה מתי באופן כללי אני אוכל להפסיק לאגור שאלות, ואתחיל לקבל קצת תשובות. המרדף הזה, שכמדומני האתון דיברה עליו לא פעם, אחרי הזנב של עצמך בנסיון לגלות למי הוא מחובר – הוא מתיש. וזה לא משנה שכשמנסחים אותו ככה הוא נשמע מטופש להחריד, מה שמשנה זה שאני לא יכולה לענות לעצמי על השאלה הזו, בכל אופן, לא בפן המקצועי…

מישהו יכול לתת לי אלגוריתם פולינומיאלי שפותר את זה?
אטאלנטה,
עייפה אך רצוצה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על החיים הם NP-Hard

  1. מורן הגיב:

    אצנים… אויש.
    בחודשים האחרונים ניסיתי לרוץ עם מספר לא מבוטל. הסיבות שירדתי מהמסלול כל פעם מגוונות, אבל התסכול רק גדל.

    אח שלי כועס עלי. הוא אומר לא להתייאש. טוב, הוא מצא ליד מי לרוץ כבר, האופטימיות קלה יותר כשמוכיחים לך שאתה צודק…

    הבא לא נתייאש יחדיו? כי האלטרנטיבה לא משהו.

  2. macphista הגיב:

    אוף, די. איפה הפוסטים האופטימיים?
    אויפה ה"הוא אמר לי ככה ואני אמרתי לו ככה"?
    איפה הפוסטים שאפשר להגיב עליהם ב"יא, אתם כאלה חמודים ביחד"?
    את תמצאי את התשובות, ואם לא, כנראה שאת שואלת את השאלות הלא נכונות והשאלות הנכונות יתבררו בשלב מסויים.
    איזה תגובה מפגרת. אם מישהו היה מגיב לי משהו כזה הייתי רוצה להצליף בישבנו הקלישאתי המאוס.
    אה, קבלי עוד אחד- האנשים הכי מעניינים לא ידעו מה הם רוצים לעשות בחיים עד שעברו גיל 40.
    יותר טוב?

  3. יאיר הגיב:

    יצאתי וטיילתי ברשת, אבל חזרתי להסתכל עוד קצת והגעתי לכאן.
    אם להשלים את הציוטוט של מקפיסטה: "חלק מהאנשים הכי מעניינים שאני מכיר עדיין לא יודעים"; אבל זה לא שלי.
    עכשיו לנושא האלגוריתם: אחד הדברים שתמיד מעלים לי חיוך על הפנים, ובלב, הוא ההגדרה שמצאתי למתמטיקה – האומנות של בחירת נקודת מבט. בכל פעם שאנחנו על היופי הפונקציונלי הזה, אנחנו רואים שכשעומדים במקום הנכון הכל נראה ברור – יש חיבור חד והגיוני שגורם לדברים להיראות כ"כ פשוטים שלא ברור איך אף אחד אחר לא ראה אותם. כשאני רואה הסבר ארוך ומפותל, אני בד"כ מבין שהמסביר לא ממש מבין מה קורה (אבל אולי כן איך לנפנף בידיו).
    הבעיה כאן נראית דומה: כנראה שמהמקום שאת נמצאת בו (או לפחות שבו היית כשעלתה הרשומה) אין פתרון פשוט, אז במטותא ממך, במקום לחפש את הפתרון, חפשי את הנקודה ממנה הפתרון נהיה ברור (או לפחות ניתן למצוא אותו בעזרת אלגוריתם פולינומיאלי). כהערת אגב: מעניין אם פתרון איטרטיבי היה עובד כאן – הרי בהמון שיטות לא באמת משנה נקודת ההתחלה כל עוד היא בטווח הגיוני. אז יוותר רק להאיץ את ההתכנסות, ולזה קיימות כבר שיטות. 🙂

    ובנוהל – כשתמצאי את הנקודה, ספרי לנו (לפחות לי) איך הגעת לשם 🙂

    לסיום, במצב רוח כזה אפשר להתעודד לפעמים פה: http://en.wikiquote.org/wiki/Douglas_Adams  . אני תמיד שמח לראות שיש עוד מישהו שמבין מה קורה, או שלפחות אפשר לא להבין איתו ביחד (או שמת ומשאיר אותך לשבור את הראש לבד – רגע, זה בעצם לא משמח אותי). בכיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s