אתמול הגיע לסיומו עוד קשר. אני לא יודעת אם היה או לא היה לו עתיד, ובכל מקרה עכשיו זה משנה מעט. אבל הגעתי לתובנה אחת מעניינת, שאני יכולה לנסח אותה בצחוק (ר' כותרת) או ברצינות.
במציאות שבה אני חיה, יש אמא. רק אמא. ואמא היא אשה חזקה מאוד, שגידלה את הבנות שלה לגמרי לגמרי לבד, כי אבא (שהוא מונח ביולוגי גרידא) היה עסוק בדברים אחרים ובמקומות אחרים. את האמא הזו אני גדלתי להעריץ. ואתמול הבנתי שזה רע.
זה רע, כי המודל לחיקוי שלי היא אשה שלא צריכה אף אחד, ולא רוצה אף אחד (היא גם אמרה את זה אינספור פעמים: "בשביל מה אני צריכה גבר?"). אני גדלתי בסביבה שטחנה לי ללא הרף שאמא שלי היא אשה מדהימה, וכמה כוח יש, וכמה צריך להעריך אותה. הכל נכון, והסביבה שלי לא אשמה במצב.
אבל הנה תהיה על פסיכולוגיה של ילד: שמעתי אנשים מדברים על זה שדברים שהוטבעו בנו בילדותנו הם דברים שמוטבעים מאוד עמוק, מחוץ – אולי- להישג ידו של ההגיון, שזה אולי הכלי היחיד שיש לי במצב הזה. הצורך שלי להיות האשה הזו – שלא צריכה אף אחד ולא תלויה באף אחד – לא מאפשר לאף אחד להתקרב די הצורך כדי שאני אשנה בשבילו את החוקיות. אני מסתכלת על אחותי ותוהה אם גם היא לבד מאותה הסיבה. ואמא, שכמו כל אמא רק רוצה את הטוב ביותר לבנותיה, לא עוזרת… כי באיזשהו מקום, כמה שהיה לה קשה והיא רוצה שלנו יהיה יותר קל, היא לא רוצה שנתפשר על שום דבר – וזה, ככה"נ, לא מעשי ולא ריאלי. אני שומעת שיחות שלה עם אחותי כשהיא שוב יוצאת עם מישהו, ואני יודעת שאמא מרעילה אותה. לא בכוונה רעה, אבל זה מה שהיא עושה…
בשורה התחתונה – אמא שלי גידלה בנות שלא מוכנות להקריב שום דבר בשביל גבר (ומסתכלות על חברות כערך עליון). אבל בשביל קשר בריא אולי צריך כמה קרבנות קטנים, ואם אני לא אצליח להביא את עצמי להקריב אותם, יש הרבה חלומות שלי שירדו לטמיון… אולי החזון האפוקליפטי הזה שאומר שאם אני אוותר על משהו, אני אשנא אותו אחר כך בגלל זה – הוא לא נכון לכל ויתור. אולי, ואולי, ואולי…
ואולי אם יש לי תסביך אלקטרה עם ה-void, אז ה-void הוא כל שאי פעם יהיה לי.
נפלאות התלונה 
באסה. מה עם איזה טיפול? כזה שבדיוק נועד להתמודד עם המסרים האלה שדחפו לנו בילדות ועם תסביכי אלקטרה על סוגיהם ומיניהם.
אני חושבת שאת צודקת. שהמסר של אמא שלך משפיע. אמא שלי למשל מגיל צעיר מאוד טחנה לי במוח שבעל וילדים זה ממש לא חשוב, הכי חשוב זה הקריירה 😕
בוודאי שזה משפיע.
תראי להתפשר זאת מילה קשה ולא נכונה.
אני הייתי הולכת על קו חשיבה קצת אחר – מהן החולשות, הדברים שקשה לי איתם אצל הצד השני -שאני מוכנה לספוג. כי את צודקת גם בזה שלא תמצאי אדם שיוכל לספק את הצרכים שלך 360 מעלות. ויהיו צדדים שיתאימו מאוד וצדדים שפחות. כמי שמגיעה מהגישה שאתה לא נכנס למערכת יחסים כדי לשנות את הצד השני, השאלה היא תמיד האם הדברים שפחות מתאימים לי זה משהו שאני אוכל לחיות איתו והאם מה שכן מתאים לי שווה את זה.
זה נשמע כמו חשבונאות קורס מבוא – אכן, צר לי. ריגושים הורמונליים זה טוב, אבל אצל כל אחד זה תופס חשיבות אחרת וגם זה חלק מהחשבונאות.
לא קורבנות, פשרות. כאלו שהיית עושה גם אם היית חיה עם אדם אחר שאינו בן זוג, ואת רוצה לחיות איתו 40 שנה.
ומי אמר שלא-זוגיות זה רע? רע לך? כי אם טוב לך בלי בן זוג, לא חייבים. אני מכירה הרבה נשים שלא רצו זוגיות ונהנות מהחיים (גם אחרי גיל 60).
אם את כן רוצה ורק קשה לך, אולי כדאי לנסות עם מישהו שיסכים להיות זה שמוותר יותר. זוגיות עדיין מחייבת פשרות, אבל אולי יותר קל לערוך אותן אם הצד השני תמיד הולך את חצי המרחק קודם.
קראפ
אני תמיד אומרת לאנשים ששואלים אותי מה לעזאזל קרה לי שגדלתי להיות אני שישהו 5 דקות עם אמא שלי וסבתא שלי באותו החדר. הוא השליליות, הזלזול והציניות באוויר.
כבר הבנתי שאני אישה ממורמרת בת 82.
וכן, בקשרים צריך להתפשר ולתת מעצמך ו… לא להיות כלבה קפואה. שזה קשה.
אתונק'ה – טיפול, אני חושבת על זה. אבל אני מכירה רק פסיכולוגית אחת ואני בספק שהיא תוכל לעזור לי עם הנקודה הזו. נראה… לגבי החולשות של הצד השני שאני מוכנה לספוג – יש כל מיני דברים שאני מוכנה לספוג. השאלה היא אם יש מישהו (שאת חולשותיו אני מוכנה לספוג) שמוכן לספוג את חולשותי…
מורין – רע לי? לא. זה לא אומר שאני לא רוצה שיהיה לי יותר טוב… אם את מכירה מישהו כזה – את מוזמנת להפנות אותו אליי 😛
מקפיסטה – כלבה קפואה אני לא (בכל אופן לא באיזור הזה), אבל אני ללא ספק מחושבת במובן הזה שסדרי העדיפויות שלי מוגדרים היטב. אנשים שאני מתחילה לצאת איתם לא מבינים למה סדרי העדיפויות האלה לא משתנים מקצה לקצה עכשיו שהם בתמונה (ואז אנחנו מפסיקים להיפגש.)… שנים חשבתי שאני בסדר וכל שאר העולם הפוך, היום אני לא בטוחה.
סדרי עדיפויות צריכים להשתנות.
שני אנשים איכשהו מנסים להלחים חיים עצמאיים ושונים לחיים "ביחד".
לא פשוט ומצריך שינויים.
ברור – אבל מתי? מיד? כי אין שום סיכוי לקשר אם לא תשימי אותו מיד בראש מעייניך? לא מוכנה להאמין שזה נכון.
באיזה שלב את מנסה להלחים חיים עצמאיים לביחד?
נראה לי שזה תהליך, ושום צעד בו הוא לא דיסקרטי (במובן המתימטי, לא במובן של חשאי). סדרי העדיפויות ישתנו, אם שני האנשים העצמאיים יבינו שלכל אחד קשה לוותר על העצמאות שלו ויתנו לאדם השני קצת מרחב נשימה.
אני כבר שנים לא הייתי במצב שסדרי העדפויות שלי השתנו, מהסיבה הפשוטה שכבר שנים לא נמצא מישהו שיכול לחיות עם זה שהם לא משתנים (למען הסר ספק, אני גם לא מצפה ולא רוצה שסדרי העדיפויות שלו ישתנו בצורה מיידית). זה כמו האירוניה של זה שהאדם המתאים ביותר לשלטון הוא לרוב מי שלא רוצה לשלוט, או זה שיש לנו אנטגוניזם לכפייה דתית, אבל בנוכחות אדם דתי שלא מנסה לכפות עלינו, נתאמץ ונתמודד עם המגבלות כדי שירגיש בנוח. אולי אלה לא דוגמאות כל כך טובות…
את בסדר, ולא כל שאר העולם הפוך. יש הרבה אנשים (גם חברים וחברות וגם בני זוג פוטנציאליים) שיקבלו את סדרי העדיפויות שלך כמות שהם ויחפשו את המקום שבו הם תואמים לאלו שלהם.
את לא יודעת אם תמצאי "מישהו שיוכל להתמודד עם החולשות שלך"?? איך את יכולה בכלל להריץ תסריט כזה בראש אם את לא נותנת לאף אחד את ההרגשה שיש לך חולשות? את מוכנה להודות בפני בחור שאת לפעמים גם זקוקה למשהו? לא "יהיה נחמד אם" אלא "אני צריכה"? איש חכם אמר לי פעם שגם לקבל צריך לדעת. אוף, אולי כבר תודי שאת נקבה? 🙂 🙄
בננה, את יודעת שאני מתה עלייך, נכון? אבל הפעם יש לך טעות בכיוון. אני נותנת להרבה אנשים את ההרגשה שיש לי חולשות. את יודעת שיש לי חולשות, כל החברים שלי יודעים שיש לי חולשות, וגם אנשים שאני יוצאת איתם יודעים שיש לי חולשות. אלא שעושה רושם שאלה לא החולשות שהם רגילים/רוצים להתמודד איתן.
"אני צריכה" המון. אני צריכה שמישהו יקבל אותי כמו שאני, ולא ינסה להכניס אותי לתוך מסגרת של איזשהו טיפוס מוכר (ע"ע "החנונית", "החנונית המגניבה", "החנונית האתלטית", ידה ידה ). צריכה. עכשיו נשאר למצוא מישהו שמסוגל לתת את זה. מבטיחה לך שאני אדע לקבל.
דוגרי, אני יכולה להגיד לך בתור חברה שאת לא נותנת את ההרגשה שיש לך חולשות אנושיות, אלא רק "כמה דברים אחרונים לסגור" לפני שאת משק אוטרקי. רק מי שמכיר אותך ממש לעומק מבין שזה לא לגמרי נכון, אבל עד הנקודה הזו… יש הרבה חומות לצלוח.
את מיוחדת 🙂 וחנונית. ואתלטית. וכוסית אש. ובאטמן.
היי היי! לא לחשוף את הזהות הסודית שלי באינטרנט!!!!!! 😆
חוצמזה, בטח שיש חומות לצלוח. הם נועדו לשמור את כל האנשים המרושעים בחוץ. אי אפשר להגיד שזה לא עובד – את מכירה את החברים שלי. תודי שהם האנשים הכי הכי בעולם… (זה כולל אותך, אז תשקלי את התשובה שלך היטב!)
אבל בייב, כל העניין הוא שלאנשים בלי חולשות קצת קשה להתחבר, בגלל זה ספיידרמן כל כך מצליח, כי הוא לא גיבור על כל יכול, הוא פשוט… אנושי. חוץ מהקטע הזה שהוא יכול לטפס על קירות ולירות קורים וזה. איפה עובר הגבול בין חומות שמרחיקות את האנשים הרעים לבין חומות שמרחיקות אנשים שאת רוצה בקרבתם? את באמת ובתמים יכולה להגיד לי שאת לא קצת בודדה בגלל העניין הזה? יאללה, מה כבר יקרה אם ניתן לעצמנו להיות קצת רכות? (נפשית, נפשית! פיזית אנחנו מוצקות וחטובות!).
אבל זה בדיוק הקטע – שאין לי עדויות לזה שהן מרחיקות אנשים שאני רוצה בקרבתם. עבור כל האנשים שאני רוצה בקרבתם – אין חומות. ולא, אני לא בודדה בגלל זה – יש לי המון חברים. אין לי אהוב.
את רוצה לומר לי שהסטנדרט הגבוה הוא טוב לחברים, ובשביל מישהו שאני מוכנה לבלות איתו את חיי וללדת את ילדיו אני צריכה להוריד את הסטנדרטים?
I find that exceptionally hard to reason with…
אני לא טוענת שצריך להוריד סטנדרטים, אין לזה שום קשר לסטנדרטים.
החומות לא מסננות את האנשים שפחות טובים לך, לפעמים הן רק מפריעות לאנשים להתקרב, טובים ככל שיהיו, כי להיות עם מישהו מושלם שלא צריך אף אחד ואף פעם לא טועה זה מרתיע, ספציפית בני זוג פוטנציאלים, חברים פחות.
נראה לי שאנחנו נסכים שלא להסכים.
אני חושבת שאת לא מכירה אותי כל כך בקונטקסט הזה.
….
אני לא יודע אם זה…"יאה"… שאני אגיב כאן, אבל –
Here's my two cents on this.
הפסיכולוגית שלי מספרת לי (ואני נוטה להסכים) שלאנשים יש נטיה (שזו דרך עדינה להגיד שיש להם דחף שפאקינג קשה לצאת ממנו) לשחזר מערכות יחסים ראשוניות; קרי, את מערכת היחסים שלך עם ההורה, או לחילופין לשחזר את מערכת היחסים בין ההורים כפי שהיא נתפסה על ידך.
אני יודע שראיתי את עצמי תקוע בסיטואציה הזו, ואני יודע שראיתי אחרים. אני מהסס לומר שזה המצב שבו את נמצאת, אבל אם לצורך הדיון נצא רגע מההנחה שזה נכון, אזי זה מסביר חלק מסוים מהתלונה שלך; מה טיב הקשר שלך עם אבא שלך? ומה טיב הקשר של אמא שלך ואבא שלך? ולאו דווקא כפי שהוא היום, אלא אולי כפי שהוא היה כשהם הכירו, או כשהם נפרדו, או לחילופין איך הקשר הזה נתפס בעינייך כשגדלת, ומה החלטת לתקן בו ואיך זה בא לידי ביטוי במערכות היחסים שלך.
ובנימה אישית יותר, אני מקווה שאני יכול להגיד משהו שלא עובר על כללי הנטיקה…
יש לך חומות, לפחות לדעתי; יש לך חומות ברמה אישית מאוד, עבות יותר מהחומות הכלליות שמשאירות את כלל הזוהמה האנושית בחוץ. יש לך חומות לך מפני עצמך, שמונעות ממך לא להודות שאת צריכה (כי את מודעת לעצמך), אלא להראות את זה בצורה שעשויה להיתפס (בעינייך, בעיני אחרים) כחולשה.
וכן, את מיוחדת, וחנונית, ואתלטית, וכוסית-אש; ובאטמן. וכמו באטמן, את אדם חזק, עצמאי ובודד, שקשה מאוד להגיע אליו, ועוד יותר קשה לו להודות שקשה להגיע אליו.
אמא שלי אמרה לי פעם שבשביל להצליח במערכת יחסים צריך להתחיל בכניעה ללא תנאי, ורק צריך למצוא את האדם הנכון להיכנע לו; בשום אופן את לא צריכה להוריד את הסטנדרטים שלך. האדם הנכון עוד מחכה לך אי שם; השאלה שנשאלת היא מהי הכניעה, עבורך.
מה שהוא אמר!
אתמול, בזכות אחיך היקר, הבנתי שאני מכירה את הכותבת של בלוג זה…
משעשע – מספר פעמים חשבתי שחבל שאנחנו כבר לא מתראות עקב המרחק הגיאוגרפי, ועכשיו אני יודעת שלפחות התעדכנתי בהרהורי ליבך.
אתקשר בסופ"ש, ההקלדה לא טובה לי (הרצועה מתמרדת שוב)
נפלא!! ידעתי שיש לי סיבה לשמור אותו (את אחי)! 😉
אני יכולה לשנורר לך פורמלין מחדר הדיסקציות בהדסה, תוכלי לשמור ככה עוד הרבה אנשים. 👿
אחים זה דבר שימושי, אין ספק (-:
בננה, לא תודה – אני לא אוהבת את הריח 😛
מורן – זה נפלא כמעט כמו חברים שלא יצא לך לדבר איתם יובלות ועד היום לא ברור איך ולמה זה קרה 😆
לשמור אנשים זו לא חוכמה, יש לנו בקמפוס בניין שלם משומר בפורמלין
אה, מאוד פשוט איך זה קרה. אני לא משהו בטלפונים, ודי מעפנה בכלליות, ופתאום עוברת שנה ושמתי לב רק כשהזזתי את השעון שוב אחורה (-:
אם תתגברי על הריח, תגלי שדווקא הטעם די בסדר…
עעע תקופת בחינות ברינגס אאוט דה וורסט אוף מי. דן סיפר לך על חוויותיו מה…
~תחזיקי חזק~..
ריינבו?? 😮
It's not easier when your parents are the perfect fairy-tale. It's a hard act to follow and you get a lot of disappointments.
You can say I have the exact opposite of your problem with relationships. I'm not sure it's better. Your touched a relevant point to me at this point of life.
Want to mix us into two normally trusting girls? 🙂
(I always read you, but too shy to comment usually, so please forgive me the familiar tone)
Well, one might say that extremes are never easy. Another might say the grass is always greener… 😛
Mixing… Hmmm… Let's give it a go! 🙂
You shouldn't be shy to comment, it can't be traced back to you, whomever and wherever you are 😉