ציניות עד כאן

רותי הסבה את תשומת לבי לפוסט הנפלא הזה. והוא בהחלט נפלא, פרט לזה שאני לא מסוגלת לקבל את המסקנות שלו…
לא צריך לדבר איתי יותר מ-5 דקות כדי להבין שציניות זורמת בעורקיי, אבל – עד כאן.
מישהו אמר פעם: "פשעו של הציניקן הוא שהוא רואה את העולם כפי שהוא ולא כפי שהוא צריך להיות" ויש בזה הרבה אמת. אבל הנה נקודה אמיתית לחובתם של הציניקנים, ובכללם לחובתי: הבעיה איננה שאנחנו רואים את העולם כמו שהוא, אלא שאנחנו נוטים לקבל אותו כמו שהוא.(זהירות, מכאן ואילך הלינקים עלולים לספיילר…)

אני צריכה את האמונה הזו שאסיר נמלט יכול להיות ראש עיר מוערך, אני צריכה להאמין שיש בני אדם טובים (למרות שגולדינג צודק), אני חייבת להציל את ממלכת פנטזיה מדי יום ביומו ולקוות שמתוך כך יש פחות שקרים בעולם הזה – גם אם אני יודעת שזה לא נכון. הספרות לא יכולה להרוס את חיינו – כמו כל דבר אחר, השאלה היא מה אנחנו עושים איתה.
למין האנושי אין הרבה מאוד דברים שמיוחסים לו בספרים: אין לנו יכולות כמו למייקל סמית' ולמרות שאסימוב אמר את זה כבר ב-57, אנחנו עדיין מסרבים להבין. אנחנו לא יכולים לייסד חברה הוגנת כמו המיקרוקוסמוס האידילי של איין ראנד, ואנחנו לא יכולים לתקן את העולם. אבל הנה דבר אחד חשוב שיש לנו: היכולת לחלום. היכולת להאמין שיש לנו פוטנציאל מעבר למציאות הקיימת היא בין הדברים הבודדים, אם לא הדבר העיקרי, שנותן לנו את הזכות לשרוד.

ציניות עד כאן, חברים. אנחנו אוהבים להתלונן על העולם, על מלחמות, על פוליטיקה, על הכל. אבל האחריות לשנות אותם היא שלנו, וכדי להתחיל את השינוי, אנחנו חייבים להאמין שהוא אפשרי.

את האמונה הזו אני חבה לספרות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פנטזיות, שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ציניות עד כאן

  1. macphista הגיב:

    וואו
    זה באמת פוסט שלא הייתי מצפה לקרוא בבלוג של ציניקנית.
    יכול להיות שאת אופטימיסטית במסווה של ציניקנית?

  2. אטאלנטה הגיב:

    למרבה הצער, לא. אופטימיסט היה חושב שהעולם יתקן את עצמו 😉
    חוצמזה, Don't blow my cover! עבדתי עליו איזה 24 שנים. לא חבל?

  3. macphista הגיב:

    חחח
    זה גם מה שאני אומרת…

  4. אטלנטה יקרה, אני איתך בעניין התגובה לפוסט הזה. איתך אבל קצת אחרת. אושר הוא בהחלט אפשרי ואפשרי על בסיס יום-יומי. ציניות היא הגנה, הגנה שחוסמת את היכולת להיות מאושר. כי להיות מאושר לא דורש חלומות, אלא להיפך להיות נוכח בתוך החיים שלך, ליצור ולעשות ולשאוף ולהאמין ביכולת שלך לחיות חיים מאושרים ושמחים בלי לחסום את עצמך רגשית, בלי פנטזיות ובלי רעיונות שמראש מחסלים כל אפשרות לשמחה – הנקודה האחורנה היא הנקודה שאליה את מתייחסת.
    זה נורא בעיני לחיות עם אמונה כזו:

    "בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים. לא בגלל השוקולד, שזה אף פעם לא היה הקטע שלי. מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין. אין. החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה. כל האהבות מתעייפות ונהיות רגילות, ולא נגמרות בכלל בסיפור קצר עם תינוק-מלאך כמו ב"כמו אבלאר". החיים זה החיים. יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם".

    כי זה בדיוק מה שתקבל חזרה.

    אהבות מתעייפות ונהיות רגילות???? – מי שמראש מחפש ריגושים לא מציאותיים ואגדות בוודאי שזה "מתעייף" לו. אבל לאהוב במובן של להעריך ולכבד ולהוקיר, לא לחפש זיקוקי דינור ודרקונים שיוצאים להם מהמכנסיים- זה אף פעם לא "מתעייף" . כי כשישנו חיבור עמוק בין שני אנשים שממשיכים להתפתח ולהעניק זה לזה ולתמוך וליצור יחד, אין בזה שום דבר בנאלי ויש בזה תועפות של קסם – רק מהסוג הזה שהמציאות יודעת לספק. זאת שצריך להפסיק לפחד ממנה כל כך ולברוח אל הפנטזיה ואל הציניות.
    זה נכון שהחיים מלאים בסבל. אני האחרונה שתתכחש לזה. אלא שלטעמי הסבל הוא יותר משהו שקשור לתודעה שלנו, לפסיכולוגיה שלנו ופחות ל"דברים כפי שהם". הפסקה לעיל למשל היא מתכון מצוין לסבל.
    מוות זאת עליבות? הנה סיפור אמיתי – נזיר פולני קתולי שהסכים בהתנדבות להתחלף עם אסיר שהיה נשוי ואב לילדה בכלא באושוויץ ולמות במקומו מות יסורים (אני לא נכנסת כאן לפירוט המזוויע של איך הוא מת). הוא הוכרז קדוש מאוחר יותר על הכנסייה. זה מוות עלוב?
    החיים הופכים להיות עלובים ובנאליים – כשאנחנו לא קשובים למהו זה שעושה לנו טוב, מה מניע אותנו, ובעיקר לא מתמודדים את ההתמודדות שנדרשת מאיתנו, אלא שוקעים לייאוש שקט.
    בנקודה הזו אני מסכימה עם כותבת הפוסט – אלו שחיים חיים של ייאוש שקט – אם מציירים את העוגה של האחוזים – הם חלק נכבד מאוד ממנה.

  5. squaredevil הגיב:

    קודם כל, בנוגע לשני המשפטים האחרונים: אמן כן יהי רצון, וזה בדיוק מה שאני חושב.

    ובנוגע לפוסט המקורי, ובהמשך לדבריה של האתון המבורכת:

    “בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים…"
    היית פעם בסיור במפעל של עלית? או של לגו? או של טבע כימיקלים (טוב נו, כל אחד ומה שעושה לו את זה). אוהו, כמה מפעלים מגניבים יש בעולם, וכמה ממתקים.

    "מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין…"
    ומה עם מעלית חלל? ומה עם כלי-רכב-למסלול? יש ויש, או לפחות על לוח התכנון; להפוך אותם למציאות זה רק ענין של זמן. גם כשז'ול וורן כתב על המסע לירח עוד לא היה דבר כזה, וגם צוללת לא הייתה כשהנאוטילוס עלתה על הכתב. והיום יש.

    "החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה."
    זה מצחיק להודות שהציטוט שמופיע מתחת לתמונה שלי בספר מסלול הוא דווקא 'החיים יפים', כי אמרתי את זה המון, והתכוונתי לומר 'כן, החיים קשים, אבל הם יפים; בכל רגע יש משהו ששוה ללמוד, בכל מקום יש מישהו ששווה להכיר, והחיים שלך מורכבים ממה שתשים בהם וממה שתלמד מהם'.

    "…יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם…”
    וזה נכון, וזה מה שהופך את החיים לכל כך יפים; הקונטרסט. כמו שנאמר, החיים מורכבים ממה שאתה עושה מהם ואלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו; אין צער סתם. צער הוא אושר שמחכה לקרות, כמו שאושר הוא פוטנציאל לצער; שני הדברים כרוכים אחד בשני, כמו שני צדדי המטבע – אין מטבע שיש לו רק צד אחד. ואין התרגשות כמו בחיים, אין דרמה כמו בחיים האמיתיים, אין מלנכוליה כמו המלנכוליה כשהיא תופסת אותך, כי לקרוא עליה – עד כמה שזה מרגש ומעניין – זה חיקוי עלוב ומילולי למשהו שאי אפשר באמת להסביר; ואת התובנה כשהיא מכה אי אפשר להסביר אלא למי שחש בה, ובגלל זה אנשים שאוהבים לקרוא ספרים נוטים להיות דווקא אלה שכן יכולים לחוש בה.

    הקץ לאשליה העצמית! יפתחו עיני האנושות!

  6. יאיר הגיב:

    אם כבר השארתי תגובה לרשומה אחרת, בטח שכאן כדאי…

    האופטימיסט לא חושב שהעולם יתקן את עצמו (או לפחות – לא האופטימיסט המעשי, וזה לא סותר). האופטימיסט המעשי חושב שאם יעשה ככל שניתן, העולם יתוקן (If you build it, they will come).
    אנחנו לא יכולים לייסד חברה הוגנת? אנחנו לא יכולים לתקן את העולם? זוהי לא גישה צינית, אלא תבוסתנית (אלא אם כן יש הוכחה מתמטית כמובן :)). שווה לקרוא את המאמר של שי גולדן בשישי האחרון – הדרך הטובה ביותר להגשים חלום היא פשוט להחליט שעושים אותו, לתכנן ולפעול. כל מי שעוסק בתכנות (או לפחות הטובים :)) יודע שהשלב הקשה ביותר הוא לכתוב את השורה הראשונה – אח"כ הדברים זורמים.

    כמו שאמר ג'ורג' ברנרד שו: "האדם הסביר (reasonable) מתאים את עצמו לעולם. האדם הלא-סביר מתמיד בניסיונותיו להתאים את העולם אל עצמו. לכן, ההתקדמות כולה תלויה באדם הלא-סביר."

    בכיף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s