מציאות בגוף שלישי

היא כבר מזמן לא הבת של אמא. מאז שהיא הבינה שאמא שלה לא מסוגלת לתת לה את מה שהיא צריכה. לא חשוב, היא אומרת לעצמה. זה כמו לצלוח את המדבר בהקצבת מים – קשה אבל אפשרי.
היא מביטה מהצד על אחותה הגדולה, שהיא עדיין הבת של אמא, וחושבת שזה לא שווה את זה. לא שווה להרוס לעצמך את החיים בשביל לקבל יחס. לא צריך יחס, אם אפשר לקבל אותו רק על דברים שליליים. היא לא מסוגלת לייצר צורך בדברים מלאכותיים כדי להוציא ממשות.
לפעמים, אמא שלה שמה לב שהיא נעלמת. מתרחקת. מסתגרת בפניה. אז היא מחייכת ומשחקת את המשחק. את אמא שלה אי אפשר לחנך כבר, וזה לא שהיא לא ניסתה.
מבט מפוכח על מציאות הוא קללה, ללא ספק, אבל לפחות יש בו הסברים. יש בו סיבות. יש בו הגיון.
היא לא תחזור להיות הבת של אמא שלה אף פעם, אז לפעמים היא שואלת אמהות של אחרים. היא מוצאת נחמות קטנות בהבנה שהיא מקבלת מאחרים, בעצמאות השאולה שלה, בדמעה השנתית.
לפעמים היא תוהה מה ההשלכות של כל זה. כמה ממנה היא מי שהיא באמת, וכמה היא מי שהחיים הפכו אותה להיות, ולמה היא מנהלת עם עצמה דיונים סמנטיים מעין אלה.
אבל בדבר אחד אין לה ספק: היא כבר מזמן לא הבת של אמא.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על מציאות בגוף שלישי

  1. איך? אני כבר מגיע לקפיצים!

  2. דניאל הגיב:

    לפחות היא עצמאית?

  3. evilbanana הגיב:

    כן, אבל אמא שלי מכינה אחלה אוכל. כלומר- שלה. 😳

  4. לכל בחירה יש את הרווח והמחיר שלה. לא בטוח שיכולת לבחור אחרת, לא בטוח שהיא יכלה לבחור אחרת. לפעמים זה קשור למבנה של האישיות, ליכולות.
    את הרווח בבחירה שלך את מכירה. החוכמה היא להכיר את ה"מחיר" באופן יסודי ולהעבירו על כל צדדיו לצד של הרווחים.

  5. נתי הגיב:

    עצוב. עצוב. עצוב.
    אני זוכר את היום שאני ויתרתי…
    אבל שנים אחר כך, באופנים מפתיעים הויתור הזה מתמוסס לפעמים.
    אין דבר קשה יותר מלוותר על הורה.
    הקשיחות של השלב הראשון מטעה.
    היא נחוצה מאוד – להישרדות.
    אבל הויתור הזה….
    אין לי מילים

  6. אטאלנטה הגיב:

    דניאל – כן, אני עצמאית ככל הניתן 🙂
    אתונק'ה – אני לא שופטת את הבחירות של אחותי, רק אומרת שלא הייתי יכולה לבחור כמוה. את צודקת, זו שאלה של אופי. ועדיין, כשאמא שלי נוסעת חצי מדינה פעם בשבוע כי אחותי צריכה עזרה, אבל קשה לה לחכות לי רבע שעה בזמן שאני עושה סידור בדואר – זה צף.
    נתי – תודה. הויתור הזה כבר בן כמה שנים, אני עוד מחכה להתרגל אליו.

  7. Kedorlaomer הגיב:

    בשלב מסויים הבנתי, או שמא פשוט מבינים, שזה לא בדיוק עובד ככה. בדיוק כמו שאמנות קיימת לשם האמנות, כך אני מתחיל להבין שההורים פשוט קיימים. הם יכולים לתת לנו דברים, אבל זהו לאוו דווקא תפקידם. עם ההבנה הזאת, הרבה דברים השתדרגו בקשר שלי עם ההורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s