יגעת ומצאת? תאמיני.

היא פוקחת את עיניה לכאב ראש מעומעם. תהליך החזרה להכרה שלה משחזר זכרונות מטושטשים מליל אמש, בעיקר עתירי אלכוהול. היא מציינת לעצמה שזו הפעם הראשונה והאחרונה שהיא משתכרת, ותוהה אם הכאב ראש המסכן הזה זה מה שקוראים לו הנג-אובר. מאיפה הגיע בקבוק המים החצי ריק הזה? טוב, לא חשוב. היא מתיישבת ושותה שלוש לגימות גדולות.
נשמע רעש של מים רותחים בקומקום, מלווים בצליל הסטנדרטי של הכפתור. 'מוזר…' היא חושבת לעצמה.
פתאום היא קולטת שזה לא חדר השינה שלה…
היא בקוש מספיקה להבהל, כשגבר שנראה לה מוכר נכנס לחדר עם שתי כוסות קפה. הוא מחייך חיוך רחב. "בוקר טוב, איך את מרגישה?" הוא מוסר לה כוס קפה אחת "כפית סוכר, כפית קפה, כמו שצריך".
עכשיו היא ממש מבולבלת. אין לה מושג מאיפה הוא מוכר לה, ואיך הוא יודע איך היא שותה את הקפה שלה. כל כך הפעם האחרונה שהיא נוגעת באלכוהול. כמה היא שתתה אתמול, לכל הרוחות?
"תודה." היא מחייכת במבוכה מבולבלת.
"אני מניח שאת לא זוכרת הרבה מאתמול…"
"לא… "
"קוראים לי ערן. נפגשנו אתמול במסיבה של מיכל. את עדיין בתל-אביב…" הוא קולט שתוי פניה קודרים לפתע "אל תכעסי, ואל תדאגי. You're with friends…" הוא מחייך, והיא לא ממש יכולה לכעוס עליו, אפילו שאין לה מושג מה קרה אתמול בלילה. עם זאת, כשהיא תתפוס את מיכל…
"טוב," היא אומרת "אני מניחה שהייתי אמורה לזכור אותך…" הוא מחייך במבוכה "הייתי שמח אם כן, אבל כנראה שאני לא מרשים מספיק כדי לשרוד את מתקפת האלכוהול על המוח שלך אתמול…"
היא מסמיקה "אני מצטערת. דווקא נראית לי מוכר, אז אולי בכל זאת… איך בדיוק הגעתי לכאן? … ואיפה זה 'כאן', אם כבר?"
" 'כאן' זה בדירה שלי. מיכל לא רצתה שתנהגי ואצלה אין ממש איפה לישון, אז התנדבתי. קיוויתי שתזכרי אותי, אבל אי אפשר לקבל הכל…"
הוא מחייך והיא לא מבינה מה פשר החיוך הזה אבל לא ממש אכפת לה כרגע. היא הרגע נזכרה מה קרה אתמול. היא גילתה שמיכאל בגד בה. השמוק. בגלל זה היא שתתה כל כך הרבה. מוזר, זה כבר לא כואב. יותר כואבת המחשבה שהיא יצאה איתו מלכתחילה… אה, וזה שהיא שתתה מספיק כדי להתעורר בבית של מישהו אחר. אויש.
"תראה ערן, אני לא יודעת בדיוק מה קרה בינינו אתמול, אבל…"
"לא קרה כלום." הוא מחייך. "אני אולי אופרטוניסט, אבל אני לא מפגר. "
"הא?"
"אני יודע שבדיוק נפרדת ממישהו, פרידה מכוערת והכל…" שוב היא מופתעת "סיפרת לי אתמול. וגם שקפה שותים עם כפית קפה וכפית סוכר…"
"הממ…" הזוי משהו, היא חושבת לעצמה, מעניין מה עוד אמרתי… "אז מה הקטע עם האופרטוניזם?"
"לא קרה שום דבר אתמול, אבל עכשיו שהתפכחת…" החיוך הזה שוב.
היא מסמיקה. "אה…"
"את לא צריכה להגיב עכשיו. אני הולך לעבודה, הרכב שלך חונה בחניה למטה, תשאירי את המפתח בתיבת הדואר כשאת יוצאת. שמתי פתק עם הטלפון שלי על המקרר, אם תרצי לבדוק את זה – תתקשרי. ביי בינתיים." הוא מחייך ויוצא מהחדר, ומהדירה. היא מניחה את הספל על השידה. קמה, מוציאה את הסלולרי שלה מהתיק ומחייגת.
"מיכל, אני אהרוג אותך…"
"שטויות, בסוף עוד תגידי לי תודה…" נשמע קול מהצד השני של הקו.
"על מה בדיוק?!"
"נו, אל תהיי כל כך רציונאלית – פעם אחת בחיים. ערן הוא בחור נהדר, אנחנו מכירים כבר שנים וידעתי שאפשר לסמוך עליו…"
"וזה היה נראה לך רעיון טוב להכיר אותי לאנשים כשאני לא רציונאלית בכלל?"
"ועוד איך. את, עד שלא תלמדי לכבות את המוח לא תמצאי אהבה…"
"אמשל'ך…"
"כן, אבל את יודעת שאני צודקת. בקיצור, אני חייבת לזוז. תני לו צ'אנס. ביי!"
ניתקה. כלבה.
היא לקחה את התיק שלה, הורידה את הפתק מהמקרר, ויצאה מהדירה. היא נעלה את הדלת ושמה את המפתח בתיבת הדואר בדרך לאוטו.
היא התניעה והתחילה להתגלגל לאט חזרה הביתה, מחכה בכל רגע להתעורר מהחלום המוזר הזה. יקיצה שמעולם לא הגיעה, מן הסתם.
היא לעולם לא תגע יותר באלכוהול.
היא גם לעולם לא תצטרך לשתות כדי לשכוח. היא תבין את זה בעוד כמה חודשים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פנטזיות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על יגעת ומצאת? תאמיני.

  1. עומר הגיב:

    כדאי מאוד שיהיה לזה המשך!

  2. חרג הגיב:

    מה שהוא אמר!

  3. jackdaniels הגיב:

    מסכימה פה עם כולם!

  4. עומר הגיב:

    טוב, זה כי אני תמיד צודק. 🙂

  5. nurint הגיב:

    עוד לא החלטתי אם זה כל כך טוב שזה דורש המשך, או שזה כל כך טוב שאסור להמשיך את זה. בכל אופן, זה כל כך טוב 🙂

  6. כן, זה עובד טוב – הסיפור מוצלח. וכן נשמח מאוד להמשך – מה קורה להם ביחד עד הפנסייה. זאת אומרת כולל השלב של החיתולים, המשכנתא, המוות של ההורים (אפשר לקפוץ על הביקורים בבית אבות).
    אחחחח
    והבר מצווה של הילד
    :mrgreen:

  7. jackdaniels הגיב:

    אני דווקא חשבתי בכיוון של, זה לא כלכך יעבוד, ואז הם יפגשו באיזה טיסה לפריז, משו רומנטי יפה כזה(: חחח

  8. אטאלנטה הגיב:

    קודם כל – תודה לכל מבקשי ההמשכים. אני דווקא היססתי לגבי הפוסט הזה. אם הדמיון יפליג לשם, אני אכתוב המשך, בהחלט.

    דניאל – פריז זה לא הסגנון שלי. זו רומנטיקה חבוטה של סרטים (ע"ע שני פוסטים אחורה). אבל אם אני אמשיך את זה בכיוון הזה, אני אתן לך קרדיט 🙂

  9. jackdaniels הגיב:

    חחח אני יודעת שלא.. זה יותר מידיי קיצ'י(:

    בטח אם תמשיכי את זה, זה יהיה אפלולי וציני אך גם שם תיהיה אהבה (: חחח

  10. עומר הגיב:

    תשמעי, אם את מורידה את המשפט האחרון, זה עומד בפני עצמו. אם את משאירה אותו, את חייבת להמשיך. עכשיו, הוא שם. Eat your own dog food, ותזרקי לנו עצם. מה קורה אחרי זה?

  11. דן הגיב:

    רק רציתי לציין – כמה נפלא שאת כותבת בלוג.
    מה עשית עם כל הדברים האלה שרצו לך בראש לפני-כן?

  12. Kedorlaomer הגיב:

    אטאלנטה, פריז זה רומנטיקה חבוטה של סרטים אם זה מה שתחפשי שם. זו גם עיר מדהימה בלי שום קשר. לפעמים בקלישאות יש גרעין אמת ששווה לחלץ…

  13. ענבל הגיב:

    אני כל כך אוהבת את הסיפורים הקצרים האלה שאת כותבת.
    איכשהו אם מישהו אחר היה כותב אותם הם בטח היו יוצאים כאלה שמאלציים, אבל כשאת כותבת את זה זה פשוט יפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s