Left of Center

ירדתי השבוע לאילת לחמישה ימים של טורניר כדורסל.  זו הייתה חופשה נהדרת, והיא גם באה לי ממש בזמן.
הברך עשתה קצת צרות בהתחלה, אבל מהר מאוד היא הבינה שזה לא ילך ונכנסה לתלם. צללתי בבקרים, שיחקתי כדורסל בצהריים וביליתי עם הקבוצה בערבים. גיליתי את הקסם במלונות "הכל כלול",  וגם שאאוטסיידר זה מצב נצחי כנראה.  גם לבנות בקבוצה אני לא הכי מתחברת, וזה קצת דיכא אותי מתישהו באמצע השבוע…
אני מכירה את כל הקלישאות, ויודעת שאי אפשר להסתדר עם כולם וכו', אבל האמת היא שזה קצת מעיק. ברוב המקרים אני יכולה להבין למה אני שוב בשוליים, אבל הפעם באמת שזה חומק ממני, וזה מציק במיוחד כי זה מעיב לי על המשחק. תמיד הייתי שחקנית קבוצתית, ואם אני לא מרגישה שייכת זה איכשהו לא הולך.

מקווה שבשנה הבאה יהיה קצת יותר טוב, אחרי הכל – משנה מקום, משנה מזל 😉
אטאלנטה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שברי מציאות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

21 תגובות על Left of Center

  1. טליה הגיב:

    לא הייתי אומרת שאת אאוטסיידרית נצחית, בסביבה שאני מכירה את רוב הזמן מרכז העניינים.

  2. אטאלנטה הגיב:

    יקירתי, זו סביבה מלאכותית משהו שקוראים לה "החברים שלי". היא נבחרה בקפידה 😉
    אני אאוטסיידרית כמעט בכל מקום שבו אין לי שליטה על הסביבה (אני חושבת שיוצא הדופן היחיד הוא בעבודה… )

  3. טליה הגיב:

    לא רק, גם לא היית אאוטסיידרית עם חברים של חברים שלך, למעשה את בילית חצי ערב בסילבסטר בחיבוקים וריקודים איתי ועם חבר מאוד טוב שלי שפגשת קודם פעם אחת בלבד. וגם באותו ערב, בין 40 אנשים עדיין היית במרכז. יודעת מה- "רק" בין החברים שלך זה בסדר אם יש לך כל כך הרבה.

  4. אם זה כל כך מציק לך, זייפי. אני ככה חצי מהחיים שלי.

  5. אטאלנטה הגיב:

    טליה – בסדר, שמענו אותך…
    האיש מאחורי המכונה – לזייף מה?!

  6. טליה הגיב:

    מה זה משנה, זייפי- נונשלנטיות, חיוכים, אורגזמות…

  7. זייפי תכונות של האנשים שאליהם את רוצה להתקרב.
    העיקר להקשיב הרבה ולדבר מעט כי זה עושה לאנשים טוב ומקרב אותך אליהם.

  8. אטאלנטה הגיב:

    אוי ואבוי לי – לא תודה.
    ואני גם ככה מדברת מעט איפה שאני לא מרגישה שייכת – Some help that is…
    העצות שלכם לא שוות 😛 בטח לאתון יש מילות חכמה בשבילי…

  9. טליה הגיב:

    דווקא חשבתי שלזייף נונשלנטיות זו עצה לא רעה…. 😡

  10. זה לא רק לא לדבר, אלא גם להקשיב. להסתגר זה לא פתרון.

  11. טל הגיב:

    צעד ראשון בכיוון – אל תדביקי לעצמך תויות.

  12. אטאלנטה הגיב:

    האיש מאחורי המכונה – אתה חייב למצוא משהו קצר יותר, בחיי…
    אני לא מסתגרת, אני מגיבה אם יש לי משהו לומר שהוא "בטוח". בקיצור, אני חוזרת לתגובה הקודמת שלי, מצטערת.

    טל – נקודה מעניינת. סוג של הביצה והתרנגולת מה קרה קודם, הדבקתי לעצמי תוית של אאוטסיידרית או נהייתי כזו 😉 אני אחשוב על זה. אולי הפחד שלי מלא להשתלב במקומות שבהם זה חשוב לי מניע את כל המצב הזה. תודה! 🙂

  13. תקראי לי "איש" 🙂

    נו, טוב… בין כה וכה כל העצות שאני משיא פה הן באוויר, מניתוח קצרצר ושטחי ביותר שלא מבוסס על כלום. אחרי הכל – מה אני יודע… 🙂

  14. אטאלנטה הגיב:

    איש – אני אמורה להבין מזה שכבר בנית לי פרופיל פסיכולוגי (שגוי) ? 😆

  15. טליה הגיב:

    הוא גבר, ברור שהוא שגוי! 😉

  16. אטאלנטה – אני קופץ בראש די הרבה. מתרגלים 🙂

    טליה – הכללות אני לא אוהב, אבל את צודקת שאני, אישית, לא הכי טוב בעולם בלנתח אנשים שאני לא מכיר היכרות אישית…
    אבל נו, בשביל מה כל הבלוגים האנונימיים? כדי לשמוע אנשים אנונימיים אחרים. :mrgreen:

  17. ענבל הגיב:

    אני כל כך מתחברת למה שאת כותבת, אני הייתי ככה במשך שנים לפני שהגעתי לחבורת אנשים שאני נמצאת איתה.
    מן תחושה כזאת שאני לא יודעת איך להתחבר לאנשים חדשים, ליצור חברים או סתם חברה.
    מהצבא אין לי אף ולא חבר אחד שהייתי איתו בקשר מחוץ לצבא לא כל שכן לשמור איתו על קשר אחר כך.
    ואז הגעתי לאוניברסיטה וגיליתי שלהפסיק להיות אאוטסיידרית זה פשוט – להפסיק להיות אאוטסיידרית. לגשת, לדבר, להצטרף לשיחות קיימות כבר.
    אין דרך פשוטה. פשוט להתגבר על הפחד שתוקע לך את הגרון בכל פעם שאתה רוצה לפתוח את הפה, ולא להלקות את עצמך אם אתה חושב שאמרת משהו ממש מפגר, גם כי גם אם כן אז קורה, וגם כי רוב הסיכויים שזה רק אתה והם ממש לא חשבו ככה.
    כמו הרבה דברים רנחנו מחפשים את הפתרונות אבל אין פתרונות מעבר לברורים מאליהם, פשוט הפתרונות הברורים מאליהם יכולים לפעמים להיות ממש קשים לביצוע.

    ולגבייך, well, הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה שאת אחד האנשים היותר רחבי אופקים, יותר חכמים, ויותר רגישים לסביבתם שאני מכירה, אז קשה לי לראות איך את בכלל מסוגלת להגיד משהו "לא נכון".
    רק החיוך שלך עם העיניים הנוצצות משרה אוירה כל כך כיפית סביבך, שלושה חיוכים כאלה ואת מרכז החבורה. עלי.

  18. טליה הגיב:

    האיש- זה היה בצחוק- סוג של בדיחה פרטית עם כותבת הבלוג.

  19. העלת אותי באוב, איי סוור בי גוד.
    הצלחת לחלץ אותי מאיזה חור בפינלנד, אם כי באיחור ניכר. אני רואה בפוסט מעל שאת כבר מחפשת עבודה וכבר לא בטורניר.
    לפחות תפסתן איזה מקום טוב?
    ביחס למה שתיארת – אני הייתי בודקת במצבים כאלה – על סמך איזה עובדות את מחליטה שאת אאוטסיידר? לא מחייכים אלייך? לא נותנים לך פידבק חיובי? תתבונני. תבדקי. זה גם מאפשר להתחיל לראות – מה מזה זאת פרשנות שאת עושה על הסיטואציה, ומה עובדה ברורה. וגם כיצד הסיטואציה מתגלגת – מה בהתנהגות שלך משתנה – שמזמין גם תגובות אחרות.

  20. אטאלנטה הגיב:

    אתון יקרה – טוב שבאת 🙂 חסרת לי.
    אני אפילו כבר לא מחפשת עבודה – מצאתי כבר, ואז כמובן התחילו להתקשר אליי ממלא מקומות אחרים. ככה זה בחיים.
    ברור שתפסנו מקום טוב – את המקום ה-1!
    למה אני מחליטה שאני אאוטסיידרית? אני לא מחליטה, אני מרגישה. מה גורם לזה? קרירות של אנשים, תחושה כללית של להיות לא רצוי… ספציפית בכדורסל – הניפוח של השגיאות שלי, וההתעלמות המוחלטת ממה שאני עושה טוב? אולי. אני לא יודעת להצביע על זה, והאמת היא שבכל פעם זה קצת אחרת…
    בכל אופן, עד לפעם הבאה שאני ארגיש בחוץ, אני מניחה לזה. זה נראה לי בריא…

  21. טליה הגיב:

    babe, כבר ציינתי שכולנו חלאות, עד האחרונה שבנו?

    (אחת שיודעת) 👿

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s