האהבות של איין

אתמול סיימתי את "Anthem" של איין ראנד. אני חייבת לציין שמרגיז מאוד לקרוא ספר שרובו ככולו כתוב בגוף ראשון-רבים. זוועת עולם. אבל זו הייתה בעצם הכוונה שלה. טוב, לא על זה רציתי לדבר.

כמוני, גם לה היו הזיות רומנטיות. אחרי שסיימתי בהצלחה 3 ספרים שלה (יש לי עוד איזה שניים ברשימה אם אני לא טועה), חשבתי לכתוב פוסט על ההזיות שלה, במקום על שלי. ההזיות שלה מעניינות. הן גורמות לי לחשוב.

נתחיל מזה, שהדמויות שלה חזקות עד כדי חוסר אמינות. זה לא ממש מפריע לי, כי היא מנסה להעביר מסר דרך הקיצוניות הזו. צריך להסתכל על הכל בקונטקסט. אצלה, מחשבות היריב הראוי הן ברמות אחרות לגמרי, אבל עניין אותי לגלות שאני לא היחידה.
מתוקף היותן דמויות חזקות ועצמאיות, דרישת קדם לאהבה היא הערכה, כבוד, השתאות – מאדם אחר (היא משתמשת במילה reverence) , אחרת אין לזה שום סיכוי.
הכל סובב אצלה סביב הגיון ומחשבה ויכולת, אי לכך, הגיבורים והגיבורות שלה תמיד מבריקים. הם תמיד מצליחנים ומשיגנים. החלק היפה, לדעתי, הוא שבגלל שהיא נושאת את דגל הקפיטליזם, הם אף פעם לא מהסוג הדורסני. מעניין.

אז אני קוראת את האהבות שלה, בין השורות של מניפסט קפיטליסטי כזה או אחר, ואני חושבת לעצמי: "זה לא אמין בעליל…"
עם זאת, היא שואבת אותי לתוך הפנטזיה. הייתי רוצה למצוא מישהו שאני יכולה גם להעריץ וגם לאהוב, ושזה גם יהיה הדדי. הייתי רוצה להאמין שיש בי משהו מהגיבורות שלה, שהן מלכות קרח למראית עין בלבד, ורק לעין הלא מיומנת (או לא רצויה).

אתמול, סיימתי את הספר ברכבת. ובמהלכה של נסיעה משמימה יש הרבה זמן לעבד ולחשוב. בין היתר, נפל לי אסימון אחד. הבנתי למה אני בורחת כל עוד נפשי בי מכל אחד שאומר שהוא יוריד בשבילי את הירח…
אני לא רוצה מישהו שיוריד בשבילי את הירח, אני רוצה מישהו שידרבן אותי להתחרות איתו לשם. באיזושהי נקודה חשוכה בתוך הנפש הלא מאוד שברירית שלי, אני רוצה סיפור אהבה ראנדי שכזה. מערכת יחסים שהיא חגיגה של יכולת, של מחשבה, של התפתחות הדדית. מערכת יחסים שיש בה עוד כח מניע – להמשיך להיות ראוי לצד השני.
כשאני מנסחת את זה ככה, זה כמו מלחמה קרה, רק חיובי… (מי מפגרת? )

אני אסיים באחד הציטוטים שלה שאני יותר אוהבת:

To say "I love you" one must first be able to say the "I."

זה משפט שאם חושבים עליו קצת, מבינים עד כמה הוא נכון (מעבר למובן המילולי שלו ) …

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פנטזיות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על האהבות של איין

  1. הי אטלאנטה 🙂 – שאלות :
    1. למה את צריכה שמישהו אחר ידרבן אותך?
    2. למה בכלל יש צורך בדירבון? אם משהו מעניין הוא מעניין אם לא לא.
    3. להיות ראוי? את ראויה בדיוק כמו שאת כבר עכשיו.
    להיות ראוי עבור מישהו אחר הופך את האחר לתעודה על ביצוע טוב. גם אם זאת תעודה שאת נותנת לעצמך.
    אני חוששת מהמשקל המאוד כבד שאת שמה על השתיל הרך והעדין הזה שנקרא מערכת יחסים.
    שני בני אדם שנפגשים ויכולים לקבל להעריך ולאהוב אחד את השני – בדיוק כפי שהם מבלי לרצות לשנות אחד את השני – זה נס בהתהוות.

  2. Morin הגיב:

    זה לא דמיוני. יש אנשים שאפשר גם להעריץ וגם לאהוב – ושמעודדים אותך לרוץ רחוק ככל שתוכלי, בין דרך תחרות ובין בדרכים אחרות.
    בהצלחה.

  3. אטאלנטה הגיב:

    אתון יקרה, לפחות לא שאלת מה רע במישהו שיביא לי את הירח 😉
    את רואה את הדברים מזוית אחרת מזו שהתכוונתי אליה. אני אענה קודם ואסביר אח"כ.
    1. לא צריכה, רוצה. לא כי חסרה לי הנעה פנימית, פשוט כי זה יותר מעניין.
    2. נו, זה היה בקונטקסט. למה את לוקחת אותי מילולית?
    3. אין לי ספק בזה. תרשי לעשות הנחה קלה (ואנא תקני אותי אם אני טועה) שלא יצא לך לקרוא לאחרונה ספרים של ראנד ואת לא זוכרת את הלך הדברים שם… לא מדובר כאן בשינוי, מדובר… בראיות. אני ראויה כמו שאני, אבל האתגר של להוכיח את זה מוסיף נופך מעניין למערכות היחסים של ראנד שלא ראיתי בשום מקום אחר עד כה (יתכן שזה כי לא קראתי מספיק). החלק היותר מעניין, זה בדיוק שזו תעודה שאני נותנת לעצמי… את ההוכחות האלה, אני חייבת לעצמי. את הרצון להשתוות למישהו שאני מעריצה, זה משהו שאני עושה לגמרי עם עצמי, והוא שיפוט, אם תרצי, שהוא בעיני בלבד. כמו בכל דבר אחר בחיים שלי, I think I can is not enough…
    זה כמו שאומרים ב"הכי טוב שיש" (סרט, ג'ק ניקולסון, הלן האנט) – "You make me want to be a better man" – מצב שבו יש לך מישהו שאוהב אותך כמו שאת, ועם זאת גורם לך לרצות להשתפר כל הזמן, ולהיפך. הגיוני?

    רציתי להוסיף את ההבחנה בין מובנים שליליים וחיוביים של מונחים. את לוקחת את הדברים על מובנם השלילי, ואני על החיובי. למשל, התעלמת מהחלק שזה מוביל להתפתחות הדדית. או, הנה משהו טוב. שאלת "למה דירבון?" – כי יש דברים שאני לא מאמינה שאני יכולה לעשות (מעט מאוד, אבל יש 😉 ) ומישהו שידרבן אותי לנסות יביא אותי להתפתחות.

  4. אטאלנטה הגיב:

    מורין – תודה! 🙂 עכשיו רק נשאר לאתר אחד כזה 😳

  5. מסכימה איתך שזה האופן השונה שבו אנחנו תופסות את המושגים שבהם את משתמשת ושכנראה בסופו של דבר אנחנו יותר קרובות בתפיסה ממה שנראה.
    ובכל זאת – האם את באמת יכולה "להוכיח" לעצמך שאת ראויה? את מכניסה את עצמך למילכוד.
    הדרך שלנו להרגיש ראויים הוא לעבוד קשה, בחריצות ובהתמדה לקראת המטרות שלנו. להיות בעלי משמעת עצמית. זה מה שבונה את התחושה "שהרווחתי את מה שאני רוצה להשיג". זאת גם הדרך לבנות דימוי עצמי טוב. אני חושבת שאנחנו מסכימות על זה. לעשות ולא רק "לחשוב" שאני יכול לעשות – כפי שכתבת.
    מדד שעוסק בתוצאות – כאמצעי הוכחה לזה שאני שווה, הוא בעייתי בעיני. כמובן שתוצאות יש להן מקום חשוב – כמדד ל"האם מה שאני עושה הוא נכון ומביל אותי לאן שאני רוצה", אבל לא כמדד להיותי שווה או לא שווה.
    השוואות מול אחרים גם הן בעייתיות. אני לא חושבת שאפשר להשוות בין בני אדם. זה מה שאנחנו עושים כל הזמן – משווים את עצמנו מול אחרים – וזה עקום: להגיד זה שווה יותר, זה הצליח יותר. זה מכניס מדדים חיצוניים, שבסופו של דבר אינם יכולים למדוד את מה שחשוב באמת: סיפוק, אושר, שמחה, שלווה, הרמוניה.
    אוהב אותך כמו שאת וגורם לך להתפתח בהחלט אפשרי – הרצוי מבחינתי כשזה פירגון לרצון שלך להתפתח ואמונה בך וביכולות שלך. ברגע שהוא לוקח יוזמה "לדחוף" אותך – אני אישית אומרת: תודה רבה, לא בבית ספרי.

  6. אטאלנטה הגיב:

    אתון יקרה, אנחנו כמובן מגיעות, כמו תמיד, לנקודת התכנסות (סליחה, בכל זאת יש בי מן המתמטיקאים … ) .
    לגבי מדדים שעוסקים בתוצאות, אני לרוב מסתכלת על תוצאה אחת בלבד – והיא התחושה שלי במהלכו ובסופו של תהליך. האם אני מרגישה שהתפתחתי? שלמדתי? האם נהניתי מהתהליך? הצלחה וכשלון הם מונחים סובייקטיביים והם בעינינו בלבד, בסופו של דבר. אם אנחנו מגדירים אותם כהלכה, הם מייצגים בדיוק את שעליהם לייצג.
    לגבי השוואות לאחרים – אני לא עושה את זה מאז שהבנתי שזה מדד חסר משמעות (אי שם בכתה ט' )
    את צודקת שאי אפשר להשוות את עצמנו לאחרים, בעוונותי – אני מוסיפה שלעתים זה מתחת לכבודנו.
    אני מסכימה עם האבחנה שלך בנוגע ל"לדחוף"… אבל אני חושבת שזה לא שחור ולבן. כנראה שבאיזשהו מקום, כל מקרה לגופו. יש מצבים שירגיזו אותי, ויש מצבים שבהם אני אעריך את הדחיפה.

  7. 🙂 סחטיקה אטא, אכן התכנסנו – ומתמטיקאים זה אחד הזנים האהוב העלי [אני עדיין עובדת על כינוי חיבה סביב הניק שלך. עבודה קשה עשית לי].

  8. אבי הגיב:

    בן זוג מדרבן וראוי לאהבה זה win-win מהסוג המשובח ביותר 🙂

  9. squaredevil הגיב:

    אוי, אוי.
    יש כאן את הויכוח הרגיל, בתגובות, שאני משתדל להימנע ממנו, של "למה ראנד כותבת דמויות קרות כקרח וכמה זה קשה להזדהות איתם אלא אם כן גם אתה כזה".
    כתבה אתון עיוורת: "ברגע שהוא לוקח יוזמה “לדחוף” אותך – אני אישית אומרת: תודה רבה, לא בבית ספרי."
    אוי, אוי. אי אפשר "לדחוף" אותך. מה שאת אומרת בעצם הוא שאת לא מוכנה שיתערבו באוטונומיה שלך על המוטיבציה שלך. את מוכנה לתת לבן זוגך להתערב בדברים אחרים – אבל לא בזה.
    זה לגיטימי, כן. אבל הכוונה של ראנד היא שבן הזוג לא "דוחף". בן הזוג חי את חייו כמו שהוא רוצה. ובגלל שהוא מה שהוא, את עצמך דוחפת את עצמך, מכיוון שמערכת יחסים 'ראנדית' שכזו היא מוטיבציה לחיות, לעשות, להשיג ולהצליח.
    כמו כן אמרה "שני בני אדם שנפגשים ויכולים לקבל להעריך ולאהוב אחד את השני – בדיוק כפי שהם מבלי לרצות לשנות אחד את השני – זה נס בהתהוות. "
    כן, זה נכון; אבל נקודת המוצא של מערכת יחסים 'ראנדית' היא שהנס הוא לא נס כלל. שאהבה היא לא דבר שנותנים, היא דבר שמרוויחים, ואז היא שווה את ערכה, ולא חלולה מתוכן.
    זה לא נס – זה תוצאה וביטוי של חוקי טבע פשוטים, שרוב הציביליזציה האנושית היום מנסה להתעלם מהם בעקשנות רבה.

    ואטאלנטה… בנוגע ל-"זה כמו מלחמה קרה, רק חיובי… "…

    "תכלית המלחמה… היא לאלץ [את האויב] לעשות את מה שאתה רוצה שהוא יעשה. לא הריגה… אלא אלימות מבוקרת ותכליתית." (ר. היינליין, "לוחמי החלל")
    הדמויות של ראנד מפעילות המון כוח אחת על השניה. התוצאות הן חיוביות. את לא מפגרת; ( 🙂 )זה חשבון פשוט. אם אינטראקציה בין אנשים כוללת הפעלת כוח (וכמעט כל אינטראקציה בין שני אנשים – לרבות מערכות יחסים – כוללת הפעלת כוח כזו או אחרת), ומערכת יחסים 'ראנדית' היא בעלת תוצא חיובי (תוצר גולמי, פעלתנות, שמחה, אושר, וכד')…
    אז זה בדיוק מלחמה, רק חיובית.
    למלחמה יצא שם רע, וכך גם להיינליין – אבל אין לבלבל את המונח "מלחמה" עם השימוש הקלוקל שעושים בו בעולמנו אנשים שאין להם מושג מה זו מלחמה, איך עושים את זה ולמה לעזאזל הכל מתחרבש להם כשהם מנסים לשחק באלוהים בלי להבין את החוקים קודם.
    באותה מידה אפשר להסתכל על ההכרה כמלחמה מתמדת בין האיד לסופר אגו. למלחמה הזו יכולות להיות תוצאות חיוביות מאוד (דוגמא כללית: רופא) ושליליות מאוד (דוגמא כללית: נרקומן).

    לסיכום (כי אני כותב כאן מגילות כל פעם שאני מגיב)…
    "מצב שבו יש לך מישהו שאוהב אותך כמו שאת, ועם זאת גורם לך לרצות להשתפר כל הזמן, ולהיפך. הגיוני? "
    כן. הגיוני. אבל נדיר – ולכן, יקר; ושווה את זה.
    והיחידי ששווה את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s