להתראות נעורים

קדימון – ובו תבינו מי זה א'
א' היה האהבה הראשונה שלי. יתכן שגם האחרונה עד כה. היינו ביחד כשהייתי בי"ב, והוא היה בצבא.
אי שם בעידן ה- mIRC העליז, כשאנשים עוד היו פותחים שיחה ב – "?a/s/l" (וגם על זה היינו יורדים) ולא ב"מה את לובשת?" – נכנסתי לערוץ, במצב רוח מבודח משהו (זה קורה לי… ) ושאלתי:
"So, is there anyone here worth talking to?"
אחרי פטפוט קצר עם ר', הוא הפנה אותי לא', ואמר שהוא ערב לכך שהוא בחור טוב. צדק.
אני ור' עוד חברים טובים, אם כי מזמן לא דיברנו. (הערה לעצמי – לדבר עם ר'.)
חודש של צ'יטוטים לתוך הלילה הוביל לפגישה ראשונה, שהובילה לשניה שהובילה (אני מקצרת קצת, ברשותכם) לפעם הראשונה וכן הלאה – שיחד יצרו את מערכת היחסים הכי מוצלחת שהייתה לי.

שלום לתמימות – העיקר, ובו תבינו מה אבד לי (ומה אני מחפשת)
אהבה ראשונה, מעצם היותה ראשונה, היא חפה מהרבה פשעים קטנים שאנחנו מכניסים למערכות היחסים שלנו בחלוף השנים. היא חפה בעיקר מפשעי הציניות והפחדים למיניהם, שלא יעזרו כל מאמצינו – אנחנו לא יכולים להתעלם מלקחי עבר, גם אם ברור לנו שזה מה שצריך לעשות.
הנאיביות המושלמת שבה נכנסתי לתוך הקשר (המופלא ברובו) הזה, וא', שהיה (לרוב) בדיוק מה שהוא היה צריך להיות – הפכו אותו להיות סמן עבורי לקשר טוב. מאז אני רוצה יותר, או לפחות לא פחות מזה – ומסתבר שזה הרבה לבקש.
יכולנו להעסיק את עצמנו באינספור דרכים. כמעט כל התחביבים שלנו היו משותפים. החל ממוסיקה וכלה בספורט (כדורסל זה ה-ספורט) דרך מידול תלת-מימדי ומשחקי מחשב אידיוטיים, ביליארד, מסיבות ושיחות חולין עם אנשים.
היינו מסוגלים לדבר על הכל, בלי מסכות ובלי פלצנות (פלצנות, תכונה שאני נתקלת בה יותר מדי Lately. אף אחד כבר לא מדבר לענין, וכולם מנסים לעשות רוח. אולי די? ), מתוך האמון הברור הזה שהיה בינינו – שהכל ייסלח. אבל בעיקר זכורה לטובה היכולת לדבר על הכל במיטה. לחלוק רצונות, פנטזיות, לצחוק או להעביר ביקורת… זה הדבר הראשון שאיבדתי. באופן מפתיע, זה כבר נעלם בקשר הבא, ומאז זה חסר לי.
אפילו אמא שלי חיבבה אותו, וזו בכלל סטיה מדרך הטבע (שלה).

מילות פרידה – ובהן תבינו כי יש פרחים שבני חלוף, וזה היה אחד מהם
לקראת אמצע-סוף י"ב, הפער בינינו התחיל להיות יותר בולט. אם עד לאותו רגע יכולנו להתמודד עם זה שאני אוהבת לנצח וא' שונא להפסיד, עם זה שא' רוצה שיקנאו לו ואני פשוט לא כזו, ועם זה שיש לי ידידים אפלטונים והוא פשוט לא מסוגל לעכל את זה – עכשיו התחילו להופיע הבעיות המהותיות באמת.
הדבר הראשון שהתחיל לכרסם ביסודות של הקשר הזה, הייתה התגובה שלו למצבים האלה שבהם הוא רוצה – ואני לא. המצבים האלה נהיו יותר ויותר תכופים – תוצאה ישירה של הכעס שלי על זה שהוא לא מקבל "לא" כתשובה נחרצת. שעבורו "לא" היה "כן, אבל צריך לשכנע אותי". ואיזו תחושה מחורבנת הייתה לי אחרי ה"שכנועים" האלה (בעיקר כשהשתכנעתי, אבל גם כשלא…).
אבל נניח את זה בצד לרגע (אם כי זה באמת היה הדבר הכי מהותי, ואולי היחיד שמשליך לשלילה עד היום).
תמיד היו לי שאיפות. ו"שאיפות" זו מילה שלא נמצאת בלקסיקון של א'. הוא רק היה צריך להיות טוב מספיק – והוא מאושר, ולי היו (ועדיין יש) תכניות להגיע לגבול היכולת שלי, ו"טוב מספיק" זה בסקאלה אחרת לגמרי. כתוצאה מזה, הוא מעולם לא הבין לאן אני הולכת, מעולם לא הבין למה אני משקיעה בלימודים, מעולם לא הבין למה אני הולכת לנצל את הצבא בשירות שלי, גם אם זה יעלה לי בקבע (מה שלימד אותי שעור מצוין על מה קורה למי שמתעסק עם הצבא… 😉 ), ומעולם לא הבין למה זה לא רעיון טוב לנסות לעמוד בדרכי.
זה זירז קצת את ההבנה שלי שעם כל האהבה והרצון הטוב, אני וא' זה קשר דועך. אז עוד חשבתי שאולי כששנינו נתבגר, זה יחזור לעבוד (הו, הנאיביות המתוקה…), אבל לא מזמן הבנתי שיש פרחים שבני חלוף. לקשר בינינו הייתה זכות קיום אך ורק בפרק הזמן שבו הוא התקיים. היום, אנחנו כל כך שונים שזה מפתיע שפעם היה לנו כל כך הרבה במשותף, והזכר היחיד לתקופה ההיא הוא המקום החם הזה שתמיד יהיה לי בלב בשבילו.

אפילוג – ובו איחולים חמים לזוג הצעיר
אני עוד מדברת עם א' מדי פעם. הוא מתחתן בעוד כחודש, עם החברה שלו מזה 5 שנים (התחילו לצאת אולי חצי שנה אחרי שנפרדנו), ואני באמת שמחה בשבילו. הוא בחור נהדר ומגיע לו אושר. אני סמוכה ובטוחה שהדברים שחצצו בינינו לא קיימים ביניהם, ולכן יודעת שהיא תהיה מאושרת גם. וכל זה משמח אותי.

ועוד מילה, In a personal note…
הייתי רוצה לומר שזו שמחה אלטרואיסטית טהורה בשמחתו של חבר טוב, אבל אלטרואיזם זה לא הקטע שלי.
אני שמחה בעיקר כי יש לי עוד ראיה שיש אהבה בעולם הזה, ולא רק יחסי נוחות. אני שמחה כי אם זה קיים, אז יש לי סיכוי למצוא את זה, וזה בעצם כל מה שאני צריכה עכשיו – קצת אמונה.