תצפית עבר, חלק III

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'חלשה'?"
היא מרימה מבט, ותוהה אם זו שאלה שחכם לענות עליה. הוא, כאילו קורא את מחשבותיה, מחייך חצי חיוך, כאילו רצה לומר: "מה כבר יש לך להפסיד?" היא הייתה רוצה לענות תשובה מתחכמת, אבל למעשה, באמת שאין לה מה להפסיד.
"אני לא בטוחה. ההגדרה שלי לזה משתנה כמעט כל פעם שאני נזכרת. אני משערת שבין היתר, או אולי בעיקר, זה זה שהיה לי אכפת מה הוא חושב עליי. שנתתי לו את הזכות לשפוט." היא קוברת את פניה בידיה לשניה, ונאנחת. מה לכל הרוחות היא עושה? ממתי היא חולקת את הדברים האלה עם מישהו?
"שהייתי צריכה אותו יותר מדי, והייתי מוכנה לסבול הכל. צורך הוא בסיס מחורבן ליחסים. בדיעבד, לא יודעת מה היה שם מעבר לצורך."
הוא מנסה להסתיר שהוא קצת מופתע. הוא ציפה לתשובה מתחכמת. איך היא תמיד מצליחה להפתיע אותו, בדיוק כשהוא חושב שהוא הבין איך היא חושבת?
"בסיס מחורבן ליחסים, כן. מה לגבי תוצאה?"
"לא הייתי שם אף פעם, אז אני לא יכולה לומר לך. אני משערת שבתור תוצאה של יחסים, זה חלק מהעניין. אז זה גם הדדי בד"כ, בכל אופן, בראייה הנאיבית שלי של יחסים."
היא רואה שהוא קצת אבוד. נו טוב, אם זה יהיה הסוף so be it… היא כבר התרגלה למערכות יחסים קצרות. חבל, היה נראה לה שהוא יחזיק מעמד. היא קמה ויוצאת אל המרפסת, הקור שבחוץ יעמעמם את הקור שתיכף יפעפע מהלב אל כל שאר האיברים. חוץ מזה, הוא נראה כאילו הוא צריך כמה דקות לעבד…
הוא מביט בה, עומדת במרפסת, נשענת על המעקה וגבה מופנה אליו. אחרי דקה קלה הוא קם, ויוצא אחריה, מרים בדרכו את הז'קט שהשליך קודם על הכורסא.
הוא מניח אותו על כתפיה, ועוטף אותה בזרועותיו. "הנה, שלא תקפאי לי."
אחרי כמה דקות של בהייה משותפת באורות העיר, כל אחד מהם במירוץ מחשבות משלו, היא אומרת: "בוא, נכנס חזרה פנימה." ומחייכת לעצמה בהחבא.
היא מתיישבת בקצה אחד של הספה, ומקפלת רגליה לתנוחה עוברית משהו, פניה לקצה השני של הספה. הוא מתיישב מולה ומביט בה. שניהם מחייכים. היא לא יודעת למה הוא מחייך, אבל אצלה מתנגן בראש:
" Today I am / A small blue thing / Like a marble / Or an eye / With my knees against my mouth / I am perfectly round / I am watching you…"
הוא שובר את השתיקה. "אז… באיזה מובן זה שהיה אכפת לך מה הוא חושב היה שלילי?"
היא נאנחת.
"איפה להתחיל? כי הייתה לו ביקורת על כל דבר? כי יש דברים שעד היום אני self-conscious לגביהם בגללו? "
"ואו. מה למשל? כלומר, למה למשל את שמה לב עד היום?"
"הממ… יש לי נטייה לדבר על עצמי, כשזה לא רלוונטי כל כך."
"למה את מתכוונת?"
"נניח, כשמישהו מספר על חוויה כלשהי, על תחושה או משהו, וזה מוכר לי, אז אני בדרך כלל אומרת מאיפה. יוצא שאני מדברת על עצמי איזה שלושה משפטים לפני שהאדם הזה יכול לחזור לסיפור שלו. אני יודעת איך זה נראה, אבל… אני באמת לא מתכוונת לשים את עצמי במרכז העניינים, אני פשוט…"
"רוצה לתת לו תחושה אמיתית שהוא לא לבד?"
"משהו כזה."
"אני אוהב את זה בך."
היא מזדקפת, מופתעת.
"באמת. שמתי לב לזה, זה נכון שאת עושה את זה, אבל אני תמיד חשבתי שהדרך היחידה לגרום למישהו לבטוח בך ולשתף – היא לעשות את הצעד הראשון, וזה מה שאת עושה, בעצם. הלוואי ויכולתי…" הוא לוקח נשימה עמוקה. "אני מבין את הפחד הזה. לא כולם מקבלים את זה באותה הצורה. הייתי אומר לך שאת לא יכולה כל הזמן לחשוב על איך את נתפסת בעיני אחרים, אבל אני די בטוח שאת לא עושה את זה. את… לא פשוטה." הוא מחייך.
"אני עושה את זה לא מעט. אולי פחות מאחרים, אבל לא מעט." הוא מחייך חיוך רחב. "אבל אל תספר לאף אחד, יש לי מוניטין לשמר!" היא צוחקת.
"בואי נתגבר על המשוכה הזו, טוב? אני אשאל אותך כמה שאלות קצרות, ואת תעני לי בכנות?"
היא לא ממש מבינה לאן הוא חותר , אבל שיהיה. "בסדר."
"את צריכה אותי?"
מניאק. שאלה לא הוגנת. טוב, הוא רצה כנות, וכנות הוא יקבל. "לא."
"יופי. " הוא מחייך. "את רוצה אותי איתך? נמקד את השאלה לעכשיו, להערב, למחר בבוקר." הוא מחייך חיוך שובב.
"כן." יש לה רשימה של קללות להטיח בו עכשיו. איך הוא מוציא ממנה הכל ולא נותן לה שום דבר בתמורה! חצוף!
"מצוין. כבר הבהרתי שאני אוהב את ההרגלים הקטנים שלך. גם אני לא צריך אותך." הוא עוצר ומחייך "עדיין. אבל אני רוצה. מאוד רוצה. מערכת היחסים שלנו לא מבוססת על צורך ואני לא שופט אותך לכף חובה. אז את מוכנה להרגע ולהפסיק לפחד ממני?"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פנטזיות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על תצפית עבר, חלק III

  1. meital הגיב:

    את כותבת מקסים! 🙂

  2. עומר הגיב:

    אצלי בראש, הצמד "מודעות עצמית" מעולם לא העבירו את התחושה שמעביר הביטוי "Self Conscious". לביטוי בעברית אני מקשר לזה נוחות ובטחון עצמי, ואילו באנגלית אני מצמד לזה סרבול ונבוכות. מעניין למה הקשר שלנו עם אנשים אחרים צריך להיות כל כך מורכב, שהוא יגרום לנו לשאול את עצמנו שאלות לגבי עצמנו. למה אנחנו סוחבים איתנו את החיים שלנו לכל מקום?

    אולי, בעצם, הקשר שלנו עם אחרים הוא הקשר שלנו עם עצמנו. כשאני מתעצבן על מישהו כי הוא מבולגן, אני באמת כועס על עצמי שאני לא מסודר כמו שהייתי רוצה להיות. ובהשלכה לפה, מה המשמעות האישית הנובעת מכך שמפריע לי מה שבת הזוג שלי אומרת עלי? למה זה מפריע לי? לא כי היא אומרת את זה. אולי כי אני חושב שזה נכון, ואולי כי אני הייתי רוצה להגיד לה מה אני חושב עליה, אבל עוצר בעדי. הקשר שלנו עם עצמנו הוא הקשר שלנו עם הסביבה. הדרך לשנות את הסביבה שלנו למשהו שנרגיש איתו נוח, מתחילה בשינוי העצמי שלנו למשהו שאנחנו נרגיש איתו יותר בנוח, ולא בגלל או בשביל אף אחד אחר.

    כמובן, אני, כהרגלי בקודש, מחטיא את הנקודה. אני מניח שבשלב הזה כבר תסלחי לי אם אני מצליח לא להבין (שוב ושוב).

  3. החלק האירוני לדעתי (קראי לי תמים, קראי לי מתנשא, קראי לי בשמות גנאי והצליפי בי בשוט ההיגיון הצרוף :mrgreen:) שמרבית מערכות היחסים נכשלות בגלל ציפיות מוקדמות. החלק השני נכשל בגלל שכשגבר ואישה מתחחתנים, היא בטוחה שתצליח לשנות אותו, הוא מקוווה שלעולם לא תשתנה ובסוף שניהם מתאכזבים). הם צריכים להיות אנשי שיחה, הם צריכים להיות בעלי חוש הומור. הם צריכים לדעת להתנצל ולהמיר מורת רוח באורך רוח. היתר לא באמת משנה חוץ מגמישות אין סופית. הזוגיות האידיאלית בעיני היא זו של אדם וחווה. היא בגדה בו, הוא לא כיהה בה. הוא הלך אחריה בארץ לא זרועה. הם עברו משבר נורא – בן אחד שלהם רצח את הבן השני – הם יצאו מזה מחוזקים והולידו עוד בן. היש זוגיות טובה מזו?

  4. Atalanta הגיב:

    מיטל – תודה 🙂

    עומר – נכון, בגלל זה השתמשתי בביטוי באנגלית. מחטיא, אולי. צודק – כן. הבעיה היא מה קורה כשמישהו הופך משהו בך שנוח לך איתו, למשהו שלילי? למעשה, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאתם כנראה לא צריכים להיות ביחד. אבל אם לא שמים לב, ההרגל של להזהר לידה הופך להיות הרגל כללי. שביזות.

    אביר יקר – יש זוגיות טובה מזו. זו שלא בכפייה. מצטערת על העקיצה הבאה, אבל מה שאתה אומר בעצם, זה שבחורה שתגיד לך: "כשתהיה הגבר האחרון עלי אדמות!" בעצם תתן לך את מה שאתה מבקש. (צינית, אמרנו כבר?)
    מרבית מערכות היחסים נכשלות (אם אתה יורד לבסיס העניין) כי בני הזוג לא מתפתחים ביחד. כן, בטח שברגע מסוים בזמן שניהם רצו את אותם הדברים. מה אחרי חודש? שנה? בטח שהם היו אנשי שיחה מצוינים בשלב מסוים. מה אם נאמר כבר הכל? אתה מבין לאן אני חותרת, ואני אשאיר את זה ככה.
    אלה שמחזיקות מעמד באמת (קרי, לא על אינרציה, אלא כי בני הזוג באמת רוצים להשאר יחד) הן אלה שלעולם לא יאמר בהן הכל.

  5. ענבל הגיב:

    אני לא בטוחה שאני מסכימה עם התגובה שלך – שמערכות יחסים שלא יצליחו הן אלה שלא יאמר בהן הכל.
    מערכות יחסים שיצליחו הן מערכות שמצד אחד כן יאמר בהן הכל ומצד שני כל אחד ידע איך לקבל את מה שהצד השני אומר.
    מה שהוא כן אוהב ולא אוהב לא הופך דברים לכן נכונים ולא נכונים.
    אף אחד לא מושלם, פשוט מחליטים לחלוק עם מישהו את חייך ומקבלים את הכל – את הטוב ואת הרע.

    אז כן להקשיב, וכן לדבר על דברים, ומצד שני גם לקחת דברים בערבון מוגבל.

    חוץ מזה אנשים שהייתי רוצה בתור בני זוג לא יפגעו במודע בבני הזוג שלהם. הם יבינו שיש דברים שגם אם שהם פחות אוהבים זה לא אומר שהם צריכים לגרום לצד השני להרגיש "לא בסדר".

    תמיד צריך לדבר על הכל, אבל אל תדאגי, תמיד ישאר על מה לדבר כי הכל משתנה.
    גם את וגם הוא לא נשארים אותו הדבר.

    אטאלנטה: התכוונתי שמערכות היחסים שכן יצליחו הן אלה שלעולם לא יאמר בהן הכל, כשהכוונה היא לא שאנשים יסתירו אחד מהשני, אלא שלעולם לא יגמרו להם הנושאים לשיחה. שזה כמו מה שחשבת שאמרתי, רק הפוך 😛 ולמרבה הצער, בני זוג לא תמיד משתנים באופן מתואם…
    אני מסכימה עם כל מה שאמרת פה, בעצם. 🙂

  6. עומר הגיב:

    מה זאת אומרת: הופך משהו שנוח בך למשהו שלילי? הרי זו בדיוק הנקודה שלי. כיוון שהקשר שלנו עם הסביבה הוא הקשר שלנו עם עצמנו – טענותיו של הבחור כלפייך הן למעשה טענות שלו כלפי עצמו. מעבר לכך, אם את נפגעת מכך, הרי שאת צריכה לחשוב: האם אני באמת מרוצה מהתכונה הזו אצלי?
    הכי קל להתקדם באינרציה הטבעית שלנו, והכי קשה להשתנות. האם נוח לנו עם מי שאנחנו כי זה דורש פחות מאמץ, או כי זה מה שאנחנו מצפים ודורשים מעצמנו?

    איני בטוח לכוונתך ב"לעולם לא יאמר בהן הכל". זה נשמע כאילו את מצפה מבן הזוג שיסתיר ממך צדדים שלו. אני מניח שלא זאת הייתה הכוונה, ובכל זאת כך זה נשמע. בכל מקרה – אנחנו, בתור אנשים אינטיליגנטיים, אנשים שמתפתחים ולומדים ומשתנים כל הזמן, צריכים להקיף את עצמנו באנשים דומים, אשר הם אינטיליגנטיים, מתפתחים ולומדים. ענבל צודקת, השאר יבוא מהצמיחה והשינוי.
    לא כולנו יכולים להיות יולנדה שאומרת לעצמה, נו, אני כבר בת 21, כדאי שאתחתן – ואז קובעת תאריך לחתונה בדייט השני, ולא משנה מי הבחור. אז יש לנו סטנדרטים, אז קשה לרצות אותנו, אז אנחנו נקשרים בגיל מאוחר יחסית כי באמת קשה למצוא לנו מתחרים ראויים או שותפים ראויים, אז מה? לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. אנחנו צעירים וחסרי סבלנות, מתים כבר להסתדר בחיים, כשבעצם הדרמה הגדולה של מערכות יחסים נובעת מכך שזו סיבה גרועה מאוד להכנס לקשר.

  7. Atalanta הגיב:

    עומר, בחיי שאתה לפעמים כותב נקודות פשוטות עם הרבה יותר מדי טקסט. אתה יודע שאני בלונדינית מטומטמת, קצת רחמים! תודה 😉
    כולנו חכמים גדולים בדיעבד, כולנו יודעים לנתח ולומר מה היינו צריכים לעשות. אבל מה שאנחנו לא יכולים לעשות – זה לחזור אחורה. טענותיו של הבחור כלפי לא נראו כמו טענותיו כלפי עצמו – כי הוא לא היה מדבר הרבה, ובפרט לא על עצמו. אולי היה קשה לו עם השוני הזה בינינו. גם לי היה קשה. אבל זה חסר משמעות עכשיו. עכשיו צריך להתמודד עם התוצאות. יש הרבה דברים בי שהם רחוקים מלהיות מושלמים. אם זו הייתה סקאלת הפגמים שלי, בחיי שהייתי במצב טוב, ודווקא זה בניגוד להרבה דברים אחרים, נראה לי כמו תכונה חיובית.
    לגבי ענייני הצמיחה למיניהם – כן, טוב, כבר אמרתי לענבל שזו בדיוק הייתה הכוונה.

    אז אנחנו נקשרים בגיל מאוחר יחסית כי באמת קשה למצוא לנו מתחרים ראויים או שותפים ראויים, אז מה?

    יריבים ראויים 😉
    לא עושה מזה סיפור בכלל. יש לי זמן, והרבה ממנו. זו לא סיבה לא לחלום 😀

  8. עומר הגיב:

    שנינו יודעים שאת לא מטומטמת. תנחומי הכנים, אבל בקטע הזה אכלת אותה, בדיוק כמוני.

    Ignorance is bliss and we both got screwed, eh? 🙂

  9. פינגבאק: נפלאות התלונה » תצפית עבר, חלק IV

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s