דברים שרואים מכאן, לא רואים משם

במסגרת חגיגות יום ההולדת ה-26 שלי (שאלמלא הבחור, היו מסתכמות ב"אני אחשוב על משהו, מתישהו" המסורתי), הלכנו להופעה של יהודית רביץ.

מלבד החיבה האינהרנטית שלי אליה בזכות כור מחצבתנו המשותף (קרי, בירת הנגב), קבצי מוסיקה כאלה ואחרים וזכרון מעומעם מאיזה יום סטודנט שבו היא הופיעה ועמדתי ממש ממש רחוק – מעולם לא בחנתי את הגברת הראשונה של המוסיקה הישראלית יותר מדי.

למזלנו הרב, רדינג3 מקום לא גדול.

בצורה כמעט אישית, היא מנצחת עליי (ועל שאר הקהל). בלי מטה, בלי חליל – בתנועות קלות, בניואנסים נעלמים כמעט של הבעות פנים וקול – היא עושה בקהל כרצונה. היא צוחקת – איתנו או עלינו, או גם וגם.
הייתי מרוצה במיוחד מהשימוש הנפלא בצליליהם של כלים שונים לאסוציאציות שונות. אני אולי טועה, אבל מזמן לא שמעתי שימוש נכון כזה במוסיקה מחוץ לאולמות קונצרטים.
כמובן, היא לא ממש צריכה שאני אגיד שהיא פרפורמרית מצוינת – אבל – where credit is due…

הייתי מרוצה לגלות שהגיטריסט לשעבר של להקת "עלבמה", לא עזב לחינם. בנוסף, עושה רושם שיש לו יותר במה להפגין יכולות וגם יכולות להפגין

ולחשוב שאני ויהודית ביצענו את "ארבע לפנות בוקר" לצלילי אותה הגיטרה. הו, הכבוד!

עצרתי כדי להתעמק בפרטים,
אטאלאנטה